הקנדים באים

קשה לחשוב על חיבור הדוק יותר בין מדינה לספורט מאשר קנדה והוקי קרח. אולי רק יפן וסומו. או הודו וקריקט. או ניו זילנד ורוגבי. אבל אם אצל היפנים עקף הבייסבול מזמן את ההיאבקות ההיסטורית בפופולריות, ואחריו גם הכדורגל, בהודו השיגעון סביב הקריקט שווה לזה שסובב את הוקי השדה ובניו זילנד יש כדורסל וכדורגל שחוצבים בפופולריות של הרוגבי — אז בקנדה הקשר בין המדינה להוקי הוא בלתי ניתן להתרה. חובבי ספורט או סתם חובבים של קנדה טוענים שאין קנדי — גבר או אשה — שלא שיחק הוקי בימיו, אפילו אם רק החזיק במקל מאולתר וחבט בפאק לא תקני לכמה דקות. בקנדה הוקי הוא דרך חיים, והוא מגדיר לאומי. הוא קנדה.

אנדרו וויגינס. "הג'ורדן הקנדי" | צילום: אימג'בנק, Gettyimages

קנדי קראש

עוד רחוק היום שבו כדורסל יהיה קנדה. סביר להניח שהוא לא יהיה, הוא כנראה יהיה הרבה מדינות אחרות לפני כן, אך הצמיחה שלו בשנים האחרונות במדינת הענק הזאת עוברת את זו של ההוקי ושל כל ענף ספורט אחר למעשה. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים כי מאז שנת 2010 הגדילו צעירי קנדה את אחיזתם בכדור הכתום ב־16% וכי כדורסל הוא כבר הספורט הפופולרי ביותר במדינה בקרב נערים בני 12–17.

קנדה וכדורסל אף פעם לא היו זרים זה לזה. בוודאי מישהו שחי אחרי ד"ר ג'יימס נייסמית' היה מגיע לאותו רעיון ממבט בשני סלי אפרסקים מיותמים, אבל היה זה המורה לחינוך גופני, יליד קנדה, שהגה את המשחק לראשונה, באולם ההתעמלות של ה־YMCA בספרינגפילד, מסצ'וסטס, ב־1891. לאורך השנים העדיפו עוד כמה קנדים את ההמצאה של נייסמית': שמות כמו ריק פוקס, ג'מאל מגלור, טוד מקלוך, ביל וונינגטון ומעל כולם, הרבה הרבה מעל כולם, סטיב נאש, אחד הרכזים הטהורים בתולדות המשחק. אבל כל אלה ועוד רבים וטובים אחרים היו לא יותר מהבלחות מהבהבות.

את השינוי שמורגש כעת אפשר למקם אחורה בערך ב־1995, עם הצטרפותן ל־NBA של שתי קבוצות קנדיות ראשונות, גריזליס מוונקובר ורפטורס מטורונטו. על הנייר לא דובר בסיפור הצלחה — שתי הקבוצות הביאו באזז לשתי הערים, אך לא הרבה יותר. בוונקובר הנפילה היתה עזה יותר, והפרנצ'ייז עבר ב־2001 לממפיס. לטורונטו היו כמה עונות בינוניות, בין היתר עם וינס קרטר הבלתי ממומש, וכמה עונות לא טובות, אבל הקבוצה עדיין שם. גם כך נטמן הזרע. אותו זרע פעוט שהושם באדמה עם אותה התרחבות של הליגה המקצוענית צפונה, אל מעבר למפלי הניאגרה. את הפריחה הגדולה הביא אותו דור שלם של ילדים שלא גדלו על ברכי ההוקי או על סיפורי הגבורה של הנבחרת הקנדית בשנות השבעים והשמונים ובאמצע שנות התשעים בחרו במכונת השיווק של ה־NBA, ליד הבית, בטורונטו ובוונקובר.

בנט וסטרן. שני קנדים ראשונים בדראפט שנה אחרי שנה? | צילום: אי פי איי

נגישות והגירה

"הנגישות לכדורסל הפכה אותו לספורט לאומי", התייחס הג'נרל מנג'ר של ה־NBA בקנדה דן מקנזי לפופולריות הגואה של הספורט בראיון שערך ל"פורבס", "מלבד זאת, כדורסל הוא ספורט שקל לשחק וזול לשחק, והוא בטוח הרבה יותר מהוקי".

ואולם, זו לא הסיבה היחידה. חוקי הגירה מקלים שנתקבלו בשני העשורים האחרונים הביאו מאות אלפי מהגרים לקנדה כמעט במקביל להגעת ה־NBA למדינה. בין1996 ל־2006 הגיעו אליה שני מיליון לא אירופים — רובם מארצות אסיה ואפריקה, שבהן הכדורסל הוא ספורט מרכזי — ותרמו לעלייתו. "אתה מסתכל על המדינות שהגיעו מהן הכי הרבה מהגרים לקנדה, כמו סין והפיליפינים", אומר מקנזי, "ומבין איך הכדורסל קיבל דחיפה עצומה. הגיעו אנשים בעלי תאווה גדולה לענף הזה למדינה שיש בה תשתית נהדרת למשחק כדורסל". התשתית, אגב, קיימת בשורשי המשחק בלבד. שחקנים טובים צריכים לעבור בגיל תיכון לארה"ב כי אין בקנדה כדורסל ברמה הגבוהה ביותר בתיכונים או בקולג'ים.

גם לתקשורת ולטכנולוגיה המתפתחת יש חלק גדול, וזה כמובן לא נכון רק לקנדה. אם ילד קנדי ראה בשנות התשעים בטלוויזיה כמה משחקים בשנה, היום יש לו 300 לבחור מהם. האנשים שהביאו את הכדורסל לקנדה טוו גם רשת מדויקת של חוזי טלוויזיה, דבר כמעט הכרחי במדינה כה מסועפת וגדולה (שנייה בגודלה רק לרוסיה), שהפכה את השידורים לנגישים וזולים יותר. היום, כמובן, כל ילד יכול לצפות במשחק של הכוכבים האהובים עליו בכל שעה, מכל מקום, דרך הסלולרי או הטאבלט. "הרבה יותר קל לחוות היום את ה־NBA. יש לזה חלק עצום ברצון של הילדים בקנדה להרים כדורסל יותר מאשר מקל הוקי", מסכם מקנזי.

סטיב נאש. המגה סטאר הקנדי הראשון | צילום: איי אף פי

העתיד מתוק ממייפל

תהיו בטוחים שכל מספר ואחוז במחקר שבדק בשנים האחרונות את האהדה לכדורסל בקנדה הולכים לצמוח בפראות בשנים הבאות. לפני כמה שבועות חגגה קנדה עם אנתוני בנט את בחירתו למקום הראשון בדראפט 2013, הקנדי הראשון שזוכה לכבוד. בנט בן ה־20, פורוורד בגובה 2.03 מטרים, הספיק לשחק עונה אחת בלבד, מרשימה כשלעצמה, במכללת UNLV לפני שיצא לדראפט והפתיע כשנלקח ראשון על ידי קליבלנד. אצל הקבלירס הוא ישתף פעולה עם בן ארצו טריסטן תומפסון, שהחזיק במשך שנתיים בשיא של בן־קנדה־שנבחר־הכי־גבוה־בדראפט — מקום רביעי ב־2011.

בטור שפורסם באתר הספורט דה באזר התייחס הכתב יואב בורוביץ' לסיפורו של בנט וגם לעתיד הוורוד של הכדורסל הקנדי, שמסתמן בעיקר אצל אנדרו וויגינס, יליד טורונטו כבנט. וויגינס ישחק בשנה הבאה במכללת קנזס, ורבים מעריכים שכמו בנט הוא יעזוב את המכללות אחרי שנה, אבל במקרה שלו בחירה במקום הראשון בדראפט לא תהיה הפתעה גדולה מדי.

בראיון אחרי בחירתו על ידי קליבלנד נשאל בנט על הסיכוי שקנדה תיהנה משתי בחירות דראפט ראשונות רצופות והחמיא לוויגינס, שאותו כינה "ג'ורדן ממייפל": "הוא משתלט על משחק איך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. זה בהחלט יכול לקרות". לצד השניים האלה מוזכרים עוד לא מעט שחקני מכללות ותיכונים בקנה, שמבטיחים להיות השמות החמים של דראפטים מאוחרים יותר. לא קשה להבין את שיגעון הכדורסל שעטף את מדינת ההוקי הזאת. "כשאתה מביט בתוך הצנרת הזאת של הכישרונות העולים, ב־NBA, במכללות, בתיכונים", אומר מקנזי, "אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שהקנדים באים".