צילום: אוראל כהן
זה שמציג, וזה שמשאיר במחסן
מה הבכירים כאן יכולים ללמוד מאנדי וורהול על שילוב של אמנות וכסף
מוזיאון תל אביב פתח ביום חמישי את התערוכה "WANTED", עבודות מתוך האוסף הפרטי של מרי וחוזה מוגרבי, מיליונרים אמריקאים יהודים ממוצא סורי. גולת הכותרת היא כמה מהעבודות המפורסמות של אנדי וורהול, ובצדן עבודות של אדם מקיואן, טום וסלמן, ריצ'רד פרינס וז'אן מישל בסקיאט. אני אוהב את וורהול מאוד. למעשה, וורהול הוא האדם שגרם לי לאהוב אמנות. לכן בתערוכה הזאת, מרוב התלהבות פשוט שכחתי איפה אני וחזרתי לאותן שנים שבהן וורהול פעל בניו יורק. במקום מוזיקת הג'אז שנוגנה במוזיאון שמעתי באוזניי את דיוויד בואי שר לוורהול, את לו ריד וניקו והוולווט אנדרגראונד.
אבל ברגע שראיתי את רני רהב מצלם את הפורטרט של ג'יימס דין נזכרתי מיד איפה אני. תהיתי אם וורהול היה חבר של רהב אם הוא היה מכיר אותו. בטח כן. גם את נוחי דנקנר הוא ודאי היה מחבב. משהו בלוליינות הפיננסית.
עם חנה פרי־זן מבנק הפועלים הוא יכול היה להחליף משקפיים. יש לה אוסף ססגוני למדי. פרי־זן אמרה שקראה את הכתבה שלי במוסף בשבוע שעבר, על ילדים יחידים ועל הילדות המוקדמת שלי כילד יחיד, והוסיפה: "עכשיו הכל ברור לי ואני מבינה איך אתה מרשה לעצמך להציק לכל הבכירים במשק. אתה הרי ילד יחיד, וחושב שמגיע לך הכל". נזכרתי באחת מפגישותינו הקודמות - ובעצם כמעט בכל אירוע כזה אני פוגש אותה - כשאמרה לי: "אני לא מתביישת להרוויח סכומים גבוהים ולהיות אחת הנשים המתוגמלות במשק, זאת לא בושה להרוויח הרבה". רציתי להגיד לה שאם הייתי מרוויח כמוה לא הייתי מציק לאף בכיר, אבל אז הבנתי שאם הייתי מרוויח כמוה הייתי נאלץ להגיע לכל האירועים האלה מדי ערב, כדי לשמר את שכרי, את קשריי, את הוני.
בין האורחים פגשתי את יגאל אהובי, מאספני האמנות המרכזיים בישראל כיום. "אני משקיע את מרב הכסף שיש לי באמנות. זאת מחלה", הוא אמר. "אני לא מרוויח מזה גרוש, רק מפסיד בינתיים, אבל לך תדע". אהובי סיפר שפגש את מוגרבי לפני כשבועיים במסעדת הקנטינה. "הוא אדם מעניין, נוצר בינינו קשר", סיפר.
את צבי לובצקי, פעם כדורסלן אגדי בהפועל תל אביב והיום הבעלים של חברת ההשקעות אי.בי.אי, פגשתי בין פסל של כספת לפסל של כספומט, שניהם עבודות של מקיואן המצופות גרפיט של עיפרון. על הרקע הזה הוא דיבר על מצב הבורסה ואמר: "אנחנו לא מעורבים באג"ח של הטייקונים, ההשקעות שלנו סולידיות. אין לי ספק ששוק ההון בירידה גם בגלל הבעיות של הטייקונים, אבל לא רק, זה עניין של גלים ותנודות, זה קשור גם באירופה".
אחר כך פגשתי את עורך הדין חיים סאמט, שמשמש סגן יו"ר מועצת המנהלים של המוזיאון. "ההחמצה הכי גדולה של המוזיאון היא שנכנענו לתכתיבי ההמון הפופוליסטי ולא קראנו לו על שם סמי עופר, שהיה לו אחד האוספים הכי גדולים בעולם ששוויו מוערך ביותר ממיליארד דולר", אמר סאמט. "עכשיו הכל שוכב לו במחסנים אי שם בעולם ואין סיכוי שהעבודות יגיעו הנה. האוסף שייך לעידן עופר, והוא רק הולך ומתרחק". ככה זה כנראה, לא משנה מי אתה, וורהול, דגה או גוגן, תמיד תהיה נזם של זהב באף של בעל ממון. היופי בוורהול הוא שהוא היה מודע לעניין וחגג אותו.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה