נציב השופטים: המתלוננת לא אולצה לכרוע ולהדגים כיצד נאנסה

נציב תלונות הציבור על השופטים, אליעזר גולדברג, דחה את הטענה לפיה מתלוננת, קורבן אונס, התבקשה במהלך דיון לגשת למרכז האולם, לכרוע על ארבע ולהדגים את מעשה האונס שבוצע בה. גולדברג פרסם החלטה בעקבות בקשת בירור שהתקבלה אצלו ע"י שרת המשפטים ציפי לבני, בעקבות פרסומים על טענות מצד באת כוחה הנוכחית של המתלוננת, עו"ד רוני אלוני-סדובניק, שמרשתה נחקרה ב-2008 חקירה נגדית אגרסיבית ומשפילה, באישור ובעידוד השופטים צבי סגל, יורם נועם ומשה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים.

הנציב כתב כי סבר שאת העובדות לאשורן יש למצוא בהקלטת הדיון שהנציחה את העדות, אשר גובר על זכרונם של המגיבים ומהווה את הראייה הטובה ביותר. לדבריו שמיעת הקלטת אינה מותירה כל ספק בכך שהמתלוננת לא התבקשה לכרוע ולהדגים את האונס "לטענה זו אין כל יסוד והינה עלילת דברים". הוא קבע כי בחקירה ראשית ובחקירתה הנגדית לא הדגימה המתלוננת דבר וכאשר ב"כ המאשימה שאל בקריאת ביניים "את רוצה לצייר אולי?" הגיב השופט סגל "מה פתאום? יש כללים". לפי קביעת הנציב, בהמשך הקלטת נשמעת אמירה "טוב וגם לא נדגים מן הסתם" ולאחריהם השופט סגל: "לא, חס וחלילה".

לגבי החקירה החוזרת כותב הנציב כי ב"כ המאשימה ביקש לשאול את המתלוננת אם היא יכולה לצייר כיצד ישב עליה הנאשם, ובהמשך ביקש ממנה להדגים היכן היו רגליה ורגליו של התוקף בזמן האירוע. מהתמליל שמופיע בהחלטת הנציב עולה כי לאחר שהמתלוננת החלה להדגים היכן היו רגליו של התוקף אמר לה השופט סגל "תדגימי לנו, תדגימי לנו", ואז אמר לפרוטוקול "העדה הדגימה בפרוטוקול מצב שבו רגליו של הנאשם...".

הנציב קבע כי ההדגמה התייחסה לאופן ישיבתו של הנאשם על המתלוננת ולא לתנועות הגוף שלו, וכי ההדגמה לא נעשתה ביוזמת בית המשפט אלא מיוזמתה של המתלוננת לאחר שהבינה במענה לשאלות כי התיאור המילולי שנתנה אינו נהיר דיו. "בהדגמה הקצרה שהדגימה המתלוננת לא היה משום פגיעה בכבודה. לפיכך גם לא נשמעת בהקלטה התנגדות כלשהי להדגמה מצד מי מהנוכחים ובכללם עו"ד אייזנברג שייצגה את המתלוננת, שחזקה עליה כי קולה היה נשמע אילו סברה כי יש בהדגמה ביזוי או השפלה של מרשתה". הנציג הוסיף כי בכל מקרה המדובר היה בהדגמה חיונית, נוכח יריעת המחלוקת בה היה על בית המשפט להכריע, שכן היה בה להשליך על קיומו או העדרושל אחד הרכיבים בעבירת האינוס בגינה הועמדו הנאשמים לדין. מסקנת הנציב היא כי ביהמ"ש הקפיד לשמור על כבודה של המתלוננת לאורך כל חקירתה וגילה הבנה למעמד הקשה והמביך בו היתה נתונה, וזאת תוך שהוא מקיים את חובת ההגינות גם כלפי הנאשמים.