טיוטה ראשונה: הספר יומן קולנוע

"זה סיפור על אהבתו של נער יוצא מרוקו בשם יונתן מרציאנו לנערה צברית, נורית סתיו, שנתקל בקשיים. הוא נעזר בדוד שלו, מגרש השדים, כדי להשיג אותה, כי אהובתי היתה מאוהבת דווקא בבולוש, ילד ששרד את השואה. הוא זה שבעצם לקח לי אותה, כי כשהגיע מהמחנות היא נקשרה אליו מתוך אהבה ורחמים וזנחה אותי" - כך מתאר פרופ' גבריאל בן שמחון (75) את עלילת ספרו "יומן קולנוע", שעתיד לצאת באוקטובר הקרוב בהוצאת ידיעות ספרים. מבלי משים הוא מחליף גוף שלישי בראשון, משום שבן שמחון כתב את הגיבור בדמותו. כמו בן שמחון, גם יונתן מרציאנו חולם להיות צבר, מתגנב לקולנוע כרמל בחיפה, מוקסם מכוכבי תרבות המערב, אך בו בזמן ממלא באדיקות אחר הוראותיו של הדוד.

לפרויקט המלא

"אבי היה טיטאן אמיתי, גארי קופר"

המסלול הביוגרפי של יונתן מרציאנו המומצא נעצר אחרי הצבא, אך הילד גבריאל בן שמחון כבש במהלך חייו כמה פסגות. הוא התחתן עם צברית, למד בסורבון, הפך לפרופסור לקולנוע שלימד באוניברסיטת תל אביב (בין תלמידיו היו המחזאים שמוליק הספרי והלל מיטלפונקט ומנהלת תיאטרון בית ליסין ציפי פינס) והוליד שלושה ילדים צברים ללא תסביכי זהות.

הספר, שהוא ספרו הראשון של בן שמחון, נוצר מתמהיל של חומר תיעודי ומדומיין, שרותך יחד למעין ז'אנר ייחודי. "יש בספר את דויד בן הרוש, שעמד בראש המרד של ואדי סליב בחיפה", הוא מדגים, "ותמללתי מונולוג אותנטי שלו שהקלטתי בווידיאו כמה שנים לפני מותו. יש גם קטע יפה מאוד של דודתי סולטנה, אשה אנרגטית ויפהפייה, שהיתה המרכז המוזיקלי של העיירה שבה נולדתי, ספרו. סולטנה לא ידעה קרוא וכתוב, אבל היתה האשה המחוזרת ביותר באזור. יש את הדמות של אבי, טיטאן אמיתי, גארי קופר, אדם שהפך לאב בגיל 14 ויצא מהעיירה עם שלושה ילדים קטנים ואשה בחודש שמיני להרפתקה שבסופה לא ברור מה מחכה לו. בעיניי הוא דמות בסדר הגודל של הרקולס ותזאוס. הקלטתי אותו כל הזמן, והוא מצוטט בספר מילה במילה. דרכו ראיתי את הקרע בין החלום למימוש שלו. השארתי את הסיפור בשפה המאוד אותנטית שלו, שאי אפשר לטעות בה, עברית עם טון ומנגינה של מרוקאית.

"מצד שני, יש גם דמויות פיקטיביות לחלוטין, כמו ברומן מסורתי. דוד עמרם, למשל, מגרש שדים שעולה לירושלים בעלייה הגדולה ומגיע אלינו לחיפה - במציאות הוא דוד שכמעט לא הכרתי מכיוון שהוא נשאר במרוקו. גם דמות האהובה, נורית סתיו, מורכבת מאסופה של כל מיני אכזבות שעברו עליי".

המונולוג הבא מן הספר, למשל, הוא מונולוג אמיתי של אביו של בן שמחון, שמסביר את החלטתו להפוך לקבלן קולות של מפא"י בחיפה: "בסרור לא רק החתן והכלה מתחתנים, כל העיר מתחתנת. כשהאישה יולדת כל העיר צועקת, כשמישהו מת כל העיר מקוננת. להיות חולה בסְפְרוֹ זה להבריא, כי כולם מסביב אומרים לך לעשות ככה ולהסתובב ככה. אחד עושה לך לחש, השני תולה קמע, האחר קורא תהילים. איך אפשר למות?

"בסוכות אתה עם כולם, כי מכל הגגות שרים 'סוכה ולולב לעם סגולה...' ואתה אומר: הנה זה משפחת פדידה. זה דהן. זה סבוני. זה נחמני. וכשאתה שר, אתה לא לבד. כולם שומעים אותך. עכשיו אתה יושב בסוכה. אתה שומע מישהו שר? מישהו שומע אותך? לכן אתה צריך מפלגה, בשביל לא להיות לבד. אתה צריך מפלגה בשביל לשיר. בשביל להאמין באלוהים. בשביל להתפלל. בשביל להתחתן. אתה צריך מפלגה אפילו בשביל לאהוב. גם במיטה שלך אתה צריך מפלגה. אדם לא יכול לחיות בלי מפלגה, ולא יכול למות בלי מפלגה".

"בסך הכל ניסיתי ליצור מכל החומרים קו כרונולוגי אחיד, שהפרגמנטים של הסיפור יהיו מאורגנים וארוזים", אומר בן שמחון. "התמקדתי בלייצר מכל החומרים המוקלטים סיפור ליניארי וכרונולוגי".

"מבחינתי רפול הוא יותר משורר מטשרניחובסקי"

אבל ההקלטות הן לא רק כלי לעיצוב דמויות אותנטיות, אלא גם טכניקת כתיבה: כדי לשמור על שפה עממית ולא מליצית בן שמחון הקליט ותמלל גם את עצמו. "אני לא מתגנדר בכתיבה", הוא אומר, "לפעמים אני מכתיב לטייפ מנהלים ומדפיס. זאת הדרך שלי, אני אוהב להיות פשוט ולא מתייפה. אם אני רגיל לדבר במילים כאלה ולא באחרות, גם אם אני עושה טעויות זאת השפה וזה הסגנון וכך זה צריך להישאר. אסור לקלקל את המוזיקה של הדברים, את הצלצול ואת הטון. אף אחד לא רוצה להיות מילון של אבן־שושן".

זו אידיאולוגיה?

"הגעתי מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית עם שפה בומבסטית, אבל כקשר של רפול, שהיה המג"ד שלי ביחידה 890, חוויתי חוויה מעצבת. בכיבוש של אחד המוצבים בסיני, רפול, שהיה פלאח, ביקש להדליק זרקורים על מוצב האויב כדי לסנוור את החיילים. הוא ביקש 'אור למעלה', ואחד המפקדים שאל 'למעלה לאן'. רפול התרגז וענה: 'לביצים של אלוהים'. שם הבנתי כמה זה נהדר להיות אדם כל כך בכיר שמדבר כל כך פשוט. השפה היא רק כלי ולא מטרה, מבחינתי רפול הוא יותר משורר מטשרניחובסקי. כך למדתי לדבר פשוט, גם כסופר".

התעקשותו של בן שמחון להיצמד לשפה המקורית הביאה לעתים לאי־הסכמות עם עורכת הספר נוית בראל. "לא השתמשתי מעולם במילה 'איזו' כשמדברים על משהו ממין נקבה ("איזו אשה יפה", למשל). כשהעורכת החליפה את כל ה'איזה' ב'איזו' ביקשתי ממנה להחזיר את ה'איזה' כי זה אני. כשאתה מדבר - זה בן האדם שנשפך לתוך הספר".

מדוע רצית לקרוא לספר "המרוקאי האחרון"?

"יש לי בבית כמה עשרות קלטות של בני המשפחה מספרים חוויות ושרים. אני יושב ושומע אותן לבד מפעם לפעם. מהצד זה נראה טרגי, קומי או פתטי, כי המוזיקה הזאת מתה. ברגעים כאלה אני אומר לעצמי: 'טוב, אני המרוקאי האחרון'. באיזשהו מקום אני האחרון שנשאר, איזה אוצר תרבות של היסטוריה ומיתולוגיה יהודית שנוצרה במרוקו ואני שולט בה מההתחלה ועד הסוף - בפתגמים, במנהגים, באגדות, בקללות, בברכות, בשפת הגוף, בריקוד, באמונות התפלות והלא תפלות, בכל הדברים שיוצרים תרבות ואגורים בי.

"זאת ספרות שמשמרת משהו יקר. המרוקאים היו יהודים שציפו לקבלת פנים חגיגית, מחבקת ופנטסטית על פי כל כללי הדמיון המזרחי, ונתקלו במציאות קשה. זאת תרבות שהולכת ונמחקת, כמו השלגים שנמסים באנטארקטיקה לתוך הים. יוצאי מרוקו לא נהגו לכתוב ספרות חול, רק ספרות קודש ומסורת, ולכן התרבות שלהם נעלמת. אני מרותק מאמנים גדולים שנוסעים להודו כדי לגלות משהו ששואב משורשים וממקורות לא מערביים, אבל אני מסתכל על מה שיש לי. למה לי ללכת רחוק? יש לי עשרות הקלטות שלוקחות אותי לעולם שממנו באתי".

זה לא אמור להיות ספר מריר, שנכתב בקולו של פנתר שחור?

"לו הייתי כותב את הספר לפני 30 שנה התוצאה היתה מרירה, אבל ממרחק הזמן הסיפורים בספר הזה יצאו צוחקים ואוהבים. אתה קורא את הספר כמו שאתה קורא רומן אנגלי, רק הצבעים והריחות הם מרוקאיים. את השם 'המרוקאי האחרון' החלפנו ל'יומן קולנוע' משום שהוא כתוב כיומן, וגם כי הוא באמת כמו 'יומן חוף ברייטון' של ניל סיימון - רק במרוקאית".

בואו של מגרש השדים

פרק מתוך ספרו של גבריאל בן שמחון

דוד עמרם, האח של סבא אברהם, הוא מגרש שדים. הוא הגיע אתמול באוניה "ירושלים" והיום אבא רץ לחפש אותו בשער העלייה. אני מיד עלה לי לראש, שהוא יוכל להחזיר לי את אהובתי. בעיירה שלנו הוא עזר לכולם. מי שנכנסו לו שדים לבית בא לדוד עמרם והוא הוציא לו את השדים, הוא גם הוציא דיבוקים מגברים ונשים, ריפא חולי רוח, משותקים ועקרות שרצו ללדת, ביטל גזירות, הוריד גשם כשצריך, והחזיר אהבות אבודות. לפני בואו כלם התחילו לנקות ולקשט את הבית, ההורים פינו לו את החדר שלהם, שתקרת העץ שלו מצוירת בפרחים. השמועה על בואו פשטה בין יוצאי ספרו וכלם התחילו לזרום אלינו, בעיקר הנשים שהיו לבושות בגדי חג ומטפחות ראש מצוירות והן יושבות ומפטפטות בעליזות כאילו הן מחכות לחתן וכלה. הדוד עמרם, בטח יעזור להן בכל. ראש העיר בטח יקשיב לו וגם ראש הממשלה ואם לא, הוא כבר יודע מה לעשות... כל אחת נזכרת בנס שהוא חולל, ששמעה עליו או שראתה במו עיניה. פעם הוא הוציא דיבוק מבנו של החזן שמואל סיסו, הוא החזיר את אהבתם האבודה של ריימונד וסימי אזווילוס שהתגרשו מפני שהיא ילדה רק בנות והוא הצליח להשיא אותם מחדש ולגרום לאישה להוליד בנים זכרים, לאחר שיעץ לבעל "להתחיל בירקות של הקוסקוס לפני שהוא אוכל את הקוסקוס". מישהי ידעה לספר שהוא היה הכי עשיר מכלם. אפילו יותר מאליהו טובאלי. כנראה היו הרבה שדים בספרו, צוחקת רבקה ממן ומספרת שהעושר שלו היה בזכות אשתו זמילה, זיכרונה לברכה, שידעה להביא לו לקוחות. הוא רק ישב וכתב קמעות, והיא הייתה יושבת לו על הראש, שמה לו כל בוקר פרח רענן על שולחן הכתיבה ודואגת שהטמפרטורה בחדר שלו לא תשתנה ומזמינה לו רופא לבדיקה כללית לפני שהוא מתקיף בית חדש, כי הוצאת שדים מהבתים לוקחת המון כוח. היא הייתה מלווה אותו לבית המיועד, נועלת אותו שם ולא פותחת עד שלא הייתה שומעת את קולות השדים שיוצאים מבין הסדקים.

בינתיים אימא ואחיותיה מסתובבות ומחלקות תה עם נענע לאורחים, שמברכים "שהכל נהיה בדברו" ומוצצים את התה ברעש. עוד אישה נכנסת ושואלת אם זה נכון ש"סידי עמרם" מגיע וכשאומרים לה כן, נדלק לה אור בעיניים. "הוא מל את כל הילדים שלי חינם", היא אומרת, ויפה באנוז שלא מזמן עלתה לארץ מוסיפה שהדוד עמרם מל חינם ללא שכר 1,267 ילידי ספרו ולפתע נשמעים ילדים קוראים מכיוון השער: "האווא זא! האווא זא!" - "הוא בא! הוא בא!"... ומיד הפייטן רפאל הרוש פותח בשיר החתונה "שוכנת בשדה, עם אוהלי כושן..." והנשים פוצחות בקריאות יו יו.

אני ואחי רצים לשער, כדי לראות אותו ראשונים וכדי שיראה אותנו מחופשים לקובויס, כי זה פורים, אבל הוא לא שם לב לתחפושת שלנו, כנראה חשב שכך מתלבשים הילדים בארץ ישראל. אנחנו חשבנו שגם הוא מחופש, כי במקום ז'לאבה הוא לבש חליפה חומה ובמקום טרבוש היה לו כובע של המפרי בוגרט, מיד ביזזו הסבל הרים אותו על כתפיו והתחיל לרקוד איתו, והנשים זרקו עליו סוכריות ואבא שלח את אחי לקרוא לשכנים הרומנים, ופתאום נשמעו רעמים וברקים ומבול שלא ירד כל החורף התחיל לרדת ביום של שמיים בהירים, מה שגרם לכלם לשלוח מבטי הערצה לכיוונו ולנשק בהתרגשות את קצות האצבעות...

אני כבר למחורת ישבתי מולו וסיפרתי לו את הכל.

- אתה מתפלל כל יום? מניח תפילין?

- כן,

- איפה הילקוט? תוציא את הספרים.

אני מוציא החוצה את "מולדתנו", את חוברת תושב"ע, את שירי טשרניחובסקי.

- גם את המחברות, הוא מוסיף.

אני מוציא את כל מה שיש. גם עפרונות, צבעים, שיירים של ארוחת עשר. הכל.

- יש שם עוד משהו?

- כלום.

- תהפוך את התיק.

מהתיק נופלת אבן קטנה בגודל גולה בצבע שחור. הדוד עמרם מחזיק בה בין האצבעות, מתבונן בה ומושיט לי בסבר פנים רציני:

- מישהו עשה לך עיין הרע.

- מי?

- קשה לדעת וזה לא חשוב. תזרוק ותיפטר מזה.

- ונורית תחזור אלי?

- רק עוד דבר אחד.

- מה?

- בהפסקה אל תחפש אותה, תביט רק קדימה, אל תסתכל אחורה.

- אני לא צריך לבדוק?

- לא, אל תביט אחורה, רק קדימה.

- כן, דוד עמרם. לא אחורה. רק קדימה.

- זהו, הוא אמר וטפח לי על הלחי.

בהפסקה הסתכלתי רק קדימה. הייתי בטוח שנורית סתיו הולכת אחרי, הייתי שמח וחייכתי לעצמי, אבל לאט לאט החיוך הסתלק, כי ההפסקה עמדה להסתיים, הפעמון צלצל וכלום לא קרה. אז לא יכולתי יותר והסתכלתי אחורה. מי שהלכה אחרי הייתה ז'ולייט אסולין, נורית שיחקה גוגואים עם בולוש וכשהצלצול נשמע, הם רצו יד ביד לחדרי הכיתות. כשסיפרתי לדוד עמרם, הוא אמר שחבל שהסתכלתי אחורה, אבל הבטיח לי שהכול יסתדר, כי אהבה זה לא דבר שבא בקלות. - כמה זמן זה יקח? - אסור ללכת עם שעון ביד. - אבל בערך. יום? שבוע? - יכול להיות גם שבועיים, גם חודש, או שנה.

בכל זאת כדי לזרז הוא הכניס יד לכיס והושיט לי אבן ירוקה עשויה משתי גולות קטנות בצורה של שני שדיים. - אם תצליח לשים לה בכיס או בתיק זה יעבוד יותר מהר. - לנסות לדבר איתה? - אססתר! אססתר! הוא חזר ואמר את המילה של סבתא מרים שפירושה "להסתיר", "לא לגלות", בקיצור שצריך לשמור בסוד על הרגשות, אחרת אנשים ינצלו את זה נגדנו, לכן אסור לגלות להם גם מה שאנחנו רוצים שידעו. הוא גם נתן לי צילום קטן של ר' עמרם בן דיוואן לתלות על הצוואר. תליתי על הצוואר גם תמונה של בן גוריון. אם הוא מנצח במלחמת הקוממיות, הוא בטח יוכל לעזור גם לי.

אני צריך לבדוק איך אני דוחף את האבן הירוקה לילקוט שלה. את האבן השחורה של עין הרע לא זרקתי. להיפך, אחרי שכולם יצאו מהכיתה לשיעור התעמלות, נכנסתי בזהירות, מצאתי את המכנס של בולוש, הוצאתי את הארנק שלו והכנסתי לתוכו את האבן. למה לארנק? כדי שגם אם יחליף מכנסיים האבן תעבור למכנס החדש.

פרופ' גבריאל בן שמחון

מחזאי, תסריטאי וסופר ישראלי. נולד במרוקו ועלה ב־1947. למד תיאטרון וקולנוע בפריז והשלים דוקטורט באוניברסיטת סורבון. פרסם שורה של מחקרים (רבים מהם על יצירתו של פליני), שבעה מחזות ובהם "מלך מרוקאי", שלושה קובצי סיפורים, תסריט וספר שירה אחד. "יומן קולנוע" הוא הרומן הראשון שלו.