טיוטה ראשונה: "לוותר על האחיזה באדמה"

בחודשים האחרונים עבדה האמנית הילה עמרם על תערוכת יחיד בקיבוץ יד מרדכי, בשיתוף מכוורת הקיבוץ. את האובייקטים היומיומיים ששתלה בתוך הכוורות, ושיצאו מהן מצופי דונג ודבש, עמרם העבירה לסטודיו שלה ברחוב אלנבי בתל אביב להמשך עבודה. לפתע הבחינה בדבורה שנכנסה דרך החלון, לקחה את מעט הדבש שנותר בדונג ויצאה בחזרה. "זו פעולה מוכרת שנקראת 'גניבת דבש'", מספרת עמרם. "הדבורים מרגישות שגנבו משהו ששייך להן וגונבות אותו בחזרה". הדבורה העירונית שבה וחזרה לסטודיו במשך חודש, כל זמן שעמרם עבדה על התערוכה. "בהתחלה פחדתי ממנה", היא מספרת, "חשבתי לעצמי: 'מה, אני אעבוד עם דבורה בסטודיו?'. אחר כך הבנתי שלי יש את העניינים שלי, לה יש את העניינים שלה, ועבדנו פה ביחד. היא פשוט עשתה נגלות כל הזמן - הלכה וחזרה, הלכה וחזרה. לפעמים, כשהחלון היה סגור, ראיתי אותה בחוץ, מנסה להיכנס".

לפרויקט המלא

ומתי היא עזבה?

"היא הפסיקה לבוא כשכל החומרים חזרו מהסטודיו ליד מרדכי. אז גם הבנתי עד כמה הטבע הפך להיות חלק מהעיר, ויותר מכך. בזמן העבודה עם הדבורים ביד מרדכי למדתי שהדבורה העירונית, כזו שביקרה בסטודיו, יכולה להתקיים בצורה מיטיבה יותר במרחב העירוני מאשר במרחב החקלאי".

למה?

"כי בעיר אין ריסוס, הסיבה המרכזית למותן בטבע, אבל יש בה שפע של פריחה בכל עונות השנה, בלי שאנחנו בכלל שמים לב לזה. הדבורים משגשגות דווקא במרחב העירוני. כל הקונספט הזה קשור בעצם גם לחקלאות עירונית - חקלאות שמתקיימת על גגות ירוקים ומאפשרת לאנשים לגדל את היבול על הגג שלהם. ביום מן הימים אפשר יהיה גם לגדל שם כוורות".

במובן מסוים הדבורה העירונית הזאת משקפת היבט מרכזי בפרויקט משותף של עמרם והאמנית ניבי אלרואי, שעליו הן עובדות בימים אלו. הפרויקט, ששמו הזמני הוא "בית גידול", כולל הקמת מעין מעבדה בחלל של חנות או מפעל בדרום תל אביב, שבה ישולבו צמחייה הידרופונית ופסלים. צמחייה הידרופונית, מתברר מהשיחה עם השתיים, היא אחד הנושאים החמים היום במדע וברשת, ומעסיקה עוד ועוד אמנים. "מדובר ביצירת מערכת טבע שלמה, מהונדסת, שההזנה שלה היא על ידי מים, ללא צורך בקרקע", מסבירה עמרם.

מה יקרה כשהאדמה תיגמר

שתי האמניות ניגשו לפרויקט מנקודת מבט שונה: אלרואי יוצאת מנקודת מבט אפוקליפטית - עיסוק פילוסופי בשאלה מה קורה כשהטבע חודר לעיר והופך אותה לתל, והתל משתרג על הטבע ועוטף אותו, ומקור החיים הוא גם מקור הכיליון. עמרם, לעומתה, רואה בכך הצעה אוטופית אך גם קונקרטית: "ברגע שהאדמה כבר לא תהיה מספיק טובה, או פשוט לא תהיה, או שיקרה לנו משהו, ישנה גם האופציה הזאת", היא אומרת. "זה נשמע עתידני לגמרי, אבל זה כבר כאן. זה משהו שמבחינתי מסמל את המרחק שלנו מהטבע, ובעצם יש בזה גם ממד פוליטי - לוותר על האחיזה באדמה".

"אני מדברת על חורבן עתידי, והילה מדברת על חיים עתידיים", מחדדת אלרואי, "ואנחנו מייצרות את אותו אורגניזם, גם אפוקליפטי וגם אוטופי, באותו החלל".

ג'ונגל בין המוסכים

הפרויקט, שאוצרת סאלי נוה־הפטל ושזכה לתמיכה של מפעל הפיס, אמור להתחיל בנובמבר, אבל האמניות כבר נתקלו בבעיה: הן עדיין לא מצאו בעלי עסקים בדרום העיר שיהיו מעוניינים להשכיר להן חלל. מדוע כל כך מהותי שהפרויקט יתרחש באזור הכי סואן בתל אביב? "רצינו את אזור אלנבי, שהוא ציר מרכזי והטרוגני, שמשמש גם נקודת מפגש בין תרבויות שונות", הן אומרות. ואולי אפשר לראות בזה גם ניסיון לייצר דיאלוג דווקא עם האזור המוזנח יותר של העיר, ולהציג את האפשרות להפיח בו חיים.

"חשוב לנו לייצר שיח שבו האמנות נפגשת עם הרחוב דווקא במקום הלא צפוי", אומרת עמרם. "שאדם שהוא לאו דווקא צרכן אמנות ייכנס לחנות, ישאל מה מוכרים בה וישמע על הפרויקט. אגב, זו תמיד היתה שאיפה שלי - להקים גלריה באלנבי".

בינתיים, בעלי החללים לא ממש מבינים מה רוצות השתיים. רבים מהם אינם מגלים כל סקרנות נוכח הפרויקט. "אנחנו מנהלות משא ומתן עם בעלי נכסים שונים", אומרת אלרואי. "זה מצריך דיאלוג עם אנשים מחוץ לעולם האמנות, ומעלה את השאלה באיזו שפה משתמשים. את מדברת עם אדם שמגיע מעולם שונה לגמרי ומנסה לשכנע אותו שיש סיבה לייצור המערכת הזאת, שיש חשיבות לכך שיחקרו אותה, שמדענים יתעדו אותה, שילדים יהיו עדים לתהליכים שמתרחשים בה".

בתחילה רצו לשכור לשלושה חודשים חנות ישנה מבעלי מקצוע, שהולכים ונעלמים מהמרקם העירוני, "חלל שיש לו כבר חיים ומטען מהעבר", אומרת עמרם. "מקומות ישנים כאלה, כמו חנות של תכשיטן, שיש בה עדיין את הדלפק של הזמן ומדפים וויטרינות ישנות". כשכבר מצאו חללים כאלה, נתקלו בחשדנות רבה. "מצאנו אנשים מבוגרים שלא הסכימו לדבר איתנו, וגם אם החלל שלהם ריק הם לא ישכירו אותו לאקספרימנט שכזה. היו גם כל מיני סיפורי דמי מפתח, של אנשים שמפחדים לפתוח את הדלת". כשהשתיים הרחיבו את החיפוש גם לדירות מגורים בדרום, הן גילו את הפערים הגדולים בין החללים המוזנחים לבין בעלי ההון והנדל"ן שאליהם הגיעו בדרכים עקלקלות.

ואולי החשדנות שלה זוכה הפרויקט היא רמז לאופן שבו הוא יתקבל במרחב הכל כך שונה? מבחינתן, אירועי "מדע על הבר", שמתקיימים אחת לשנה בתל אביב ומייצרים דיאלוגים סביב מדע פופולרי, מעידים על צמא לנושא. הן גם מתכוונות לייצר במקום התרחשות רבה בשלושת חודשי הפעילות: לקיים ניסויים מול הקהל, לתעד את התפתחות הצמחייה, להזמין חוקרים ממכון ויצמן שירצו על המפגש בין טבע לעיר ולערוך סיורים לבתי ספר. מכיוון שמדובר בפרויקט תלוי זמן - כלומר צמיחה מהירה ולאחר מכן קמילה יזומה - הן יתעדו את התפתחות הצמחייה במסורת מגדירי הטבע (הציוניים, יש לומר - וגם בכך יש סוג של אירוניה), שיראו אור כ"ספר אמן" בסוף הפרויקט.

אין להן מטרה להפוך למדעניות, והן מגיעות לניסוי ממקום חברתי, לאו דווקא מדעי. עם זאת, חשוב להן ליצור פעולה שמבוססת על ידע והבנה, ולא רק על אינטואיציה ומקריות. זו הסיבה שהן לומדות לעומק את הנושא. "מבחינתנו זה אקוטי לייצר מחקר מעמיק ומדויק כדי לייצר את הפנטזיה הזאת", אומרת אלרואי. "הכל צריך להיות סופר־אמין ומבוסס על ידע וניסיון, כדי שבסופו של דבר הדברים יפוברקו היטב".

האמנות כנטע זר

כחלק מהמחקר הן ביקרו בחממה של אביטל גבע בקיבוץ עין שמר - אמן שהקים חממה ניסיונית חינוכית, והגיע להישגים מדעיים מרתקים במיוחד בתחום גידול האצות. הן גם נפגשו עם חוקרים ממכון ויצמן ולמדו רבות על צמחייה הידרופונית, כמו גם על המערכות שמקיימות אותה. הציוד הנדרש לפרויקט - ומדובר בציוד יקר מאוד - כולל מערכות של צינורות וטפטפות שמופעלות על ידי משאבות, טיימרים, מודדים ומכשירים שמווסתים טמפרטורה. "מדובר במערכות הידרופוניות לשימוש ביתי, אנשים הרי מגדלים ככה מריחואנה", אומרת עמרם. "המערכות האלה הן תחביב יקר בטירוף, אבל הכי כיף בעולם. זה להיות חקלאי בבית".

הן עוד לא החליטו מה יהיה החומר האורגני שהן יגדלו, אך כבר החלו להזמין באינטרנט חומרי גלם לא שגרתיים, שישמשו אותן במחקרם. עמרם, למשל, רכשה לאחרונה נבגים של פטריות, שאיתם עבדה בעבר גם כבסיס לאובייקטים מפורצלן. "אני עושה כל מיני ניסיונות כדי לראות מה יוצא", היא אומרת. "במקביל, יש גם צורך בדשנים מיוחדים - תערובות שלכל אחת מהן יש תפקיד מסוים מאוד, ספציפי ומיוחד: אחד לנביטה, אחד לפריחה, אחד לקבלת פרי. יש דשנים כימיים ודשנים אורגניים, ויש גם זרעים שאנשים מחליפים ומעבירים מכל העולם - גם דברים נדירים שקשה למצוא או שלא קשורים לסביבת האקלים שלנו, למשל צמחייה מסין שמעולם לא ביקרה בארץ. גם בעבודה שלנו יש משהו דומה לזה: משהו שצמח במקום שבו לא היה אמור לצמוח".

ניבי אלרואי

ילידת 1978. השלימה תואר ראשון בבצלאל ותואר שני ב־School of Visual Arts בניו יורק. הציגה תערוכות יחיד, תערוכות קבוצתיות ומיצבים לחללים מיוחדים בארץ ובחו"ל, בין השאר ב־Galapagos Art Space ו־A.I.R gallery בניו יורק. ב־2010 זכתה ביריד "צבע טרי" בפרס יגאל אהובי לאמן מבטיח. חיה ועובדת בתל אביב.

הילה עמרם

ילידת 1976. השלימה תואר ראשון בבצלאל ותואר שני במכללת בית ברל. זוכת מלגת קרן התרבות אמריקה ישראל. מציגה בימים אלו את תערוכת היחיד "הפרעת התמוטטות המושבה" בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי. הציגה תערוכות יחיד גם במוזיאון לאמנות רמת גן, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, ובהן "חמור" שהוצגה בגלריה בנימין ו"אוצרים בע"מ" שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות.