כשבני רצה לעשות עגיל אמי אמרה לי: "תעשי את עצמך מזועזעת וזה יעבור"

נולדתי בתל אביב, ושנה אחר כך נולדו מפעלי ד"ר פישר. הוריי הקימו משפחה ועסק באותו זמן, לכן זה עסק שמילולית גדלתי איתו. על אמי דבורה, ילידת חיפה, תמיד סיפרו שלאורך דיונים ישבה והקשיבה בשקט, ובסוף היתה נותנת משפט מחץ. אבי אלי, יליד צ'כיה שעלה לארץ בגיל שלוש, הוא טיפוס יזם, יצירתי וסקרן. שני הוריי היו פתוחים והעבירו לנו המון אחריות בקבלת החלטות: 'לא רוצה ללכת לבית הספר? אין בעיה, תחליטי לעצמך'. לפעמים הייתי משתגעת, כי לפעמים ילד רוצה שיחליטו בשבילו.

"בתור נערה בדקתי גבולות, אבל המרדנות שלי התקבלה באהבה. פעם אחת הודעתי להורים שלי שאני מתכוונת לנסות סמים כי אני חייבת לנסות הכל בחיים. אבא לא כעס או התווכח, אלא הניח לי למחרת על השולחן מאמרים על סמים, כי המסר שלו היה 'אם תדעי בטח לא תיגעי'. גם אמא הבינה שאין מה לריב איתי כי עדיף לה לדעת מה קורה איתי. כשלי היו ילדים, וכשבני רצה קצת למרוד, לצבוע שיער, לחמצן, או לעשות עגיל, היא אמרה לי: 'תעשי את עצמך מתעלפת ומזועזעת, כאילו זה הכי גרוע שיש, וזה יעבור'.

"אני נמצאת בחברה מגיל חמש, עם הפועלות בקווי הייצור, כמרכזנית לפני צבא, במזכירות, במכירות, כדיילת יופי. גדלנו וחיינו עם העסק, אך למרות זאת אמא ואבא הבהירו לנו תמיד: 'זה היה החלום שלנו. זה שאנחנו משוגעים לדבר לא מחייב אתכם', ומשום מה אותי ואת אחותי נורית זה מאוד משך. הגישה בבית היתה שאם אתה בוחר לעשות משהו, אז עד הסוף ובמלוא הרצינות. לילדיי העברתי דווקא מסר אחר, שאפשר לעשות דברים סתם בשביל הכיף - אפשר ללכת לבלט ולרקוד בינוני רק כדי ליהנות, לא חייבים להיות פרימה בלרינה.

"כשאמי חלתה בסרטן היא אמרה לי בבית החולים: 'אל תהיי מוטרדת, הספקתי כל כך הרבה, יותר ממה שאמא שלי הספיקה בגילי'. הדבר היחיד שהטריד אותה היה שעוד לא היתה במוזיאון בילבאו בספרד. לאחר הטיפולים הכימותרפיים, כמה חודשים לפני מותה, נסעה לשם עם אבא שלי. אני עצמי גם טורפת את החיים ומלמדת את ילדיי לעשות את אותו הדבר, ליהנות מהדברים האמיתיים, מטיולים ומחוויות מיוחדות. ספגתי את המשפט של אמא על החשיבות של צבירת חוויות בחיים, אבל זה לא מקל על הפרידה ממנה".