מהכוורת של שר האוצר ועד לאנשים שחורצים גורלות של מדינות

הכוורת של שר האוצר

 

יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר

מחזיקה בהזדמנות לנער את תרבות הסדרי החוב

ניהול משרד האוצר הוא תפקיד שהמנכ"ל עצמו מגדיר את גבולותיו ויוצק לתוכו תוכן, משום שלמעשה הוא אינו אחראי על יתר ראשי האגפים במשרד, השווים לו בדרגתם. אצל אנדורן ההגדרה העצמית אמורה להתחיל ממש כעת, כשתקציב המדינה וגם חופשת הלידה מאחוריה, ומשימתה הגדולה לפניה - ניהול הוועדה לבחינת הסדרי החוב במשק, הקרויה על שמה. שר האוצר ונגיד בנק ישראל העניקו לה מנדט לטפל בנושא, וההזדמנות להותיר בשוק ההון המקומי חותם גדול. מבחינת חשיבותה, זו יכולה להיות ועדת בכר 2.

הוועדה של אנדורן צריכה לגבש המלצות ברורות למדיניות רשמית הנוגעת להסדרי החוב שפושים בשוק הישראלי. ההסדרים האלה תמיד היו חלק משוק ההון, אולם עד לשנים האחרונות הם נוהלו בחדרים סגורים, לרוב של בנקים. מאז 2005, בין היתר בגלל רפורמת בכר, חסכונות הציבור הם שחקן מרכזי בשוק לא פחות מהבנקים, ומאז 2008 החברות הגדולות ובעליהן מתקשים להחזיר את החובות לציבור, שמנהלי הפנסיה שלנו קנו כאיגרות חוב. כך התגלגלו מיליארדרים מכספי הפנסיה להסדרי חוב שתפרו הגופים המוסדיים. אם לדייק, לפי בנק ישראל, בארבע השנים האחרונות הסדרי החוב שמטו 24 מיליארד שקל. זה כבר לא מקרי קיצון בודדים, זו נורמה, תרבות שלמה.

ואת התרבות הזאת ועדת אנדורן אמורה לשנות. היא תצטרך להתמודד בדרך עם שאלות לא פשוטות, עקרוניות וקונקרטיות, שנוגעות להתערבות המדינה ולהגבלת המוסדיים. והיא תעמוד בדרך בלחצים כבדים של כל הצדדים - הטייקונים שלוו ושמטו וחוששים מרגולציה שתגביל את יכולת ההלוואה שלהם, ומנהלי הגופים המוסדיים שחוששים מרגולציה שתגביל את יכולת המשחק שלהם ואת אפשרויות הרווח.

לאנדורן עצמה תהיה השפעה מכרעת על מסקנות הוועדה, בין השאר משום שהיא מכירה את המטריה היטב. כמי שניהלה בעבר את עמיתים, החברה הממשלתית שמנהלת את קרנות הפנסיה הישנות שנקלעו לגירעון והולאמו, היא יודעת מה זה לנהל משא ומתן על הסדר חוב. היא היתה שותפה בעצמה להסדר החוב הגדול הראשון בחברת צים, הובילה קו תקיף מאוד כלפי בעלי החברה והגיעה למה שנחשב אז הסדר טוב. כיום, כשצים שוב בקשיים ומתקשה לעמוד גם בהסדר ההוא, אנדורן יודעת טוב מכולם שדרוש שינוי עמוק יותר בשיטה. אם היא תצליח לייצר אותו, הפנסיה של כולנו תהיה חייבת לה תודה.

שאול אמסטרדמסקי

 

הלל קוברינסקי, ראש מטה מפלגת יש עתיד

והמוח מאחורי יאיר לפיד

 שמו של הלל קוברינסקי צריך להיות הרבה יותר מוכר לציבור מכפי שהוא היום, וזאת מסיבה אחת פשוטה: בזכותו יאיר לפיד הוא שר האוצר של מדינת ישראל.

 

קוברינסקי הוא איש עסקים מצליח, תא"ל במיל' שהיה מפקד עוצבה במלחמת לבנון השנייה, והוא גם עסקן פוליטי משופשף. בין היתר הוא היה מעורב בפרשת העמותות של אהוד ברק בבחירות 1999, וב־2008 פעל בבחירות לראשות מועצת סביון כאשר שימש כראש המטה של הזוכה הגדול בבחירות, מושיק ליפץ, שבעבר הורשע בהעלמת מע"מ.

לפיד הכיר את קוברינסקי לפני כחמש שנים, דרך מכר משותף. זה קרה זמן קצר אחרי שקוברינסקי התעשר ממכירת חברת הטכנולוגיה אינטרווייז לתאגיד AT&T תמורת 121 מיליון דולר, שמהם לקח הביתה כ־8.5 מיליון דולר לפני מס.

קוברינסקי הוא שפנה, כך מספרים, ללפיד לפני שנתיים וחצי ודחק בו להיכנס לפוליטיקה. "הלל בנה את יש עתיד מאפס", אמר לפיד במסיבה שבה חגגו חברי המפלגה את 19 המנדטים שהצליחו להכניס לכנסת בבחירות האחרונות.

קוברינסקי היה מנהל המטה של יש עתיד לפני הבחירות וראש צוות המשא ומתן הקואליציוני אחריהן, יחד עם אורי שני ודני וסלי. יש מי שמתארים אותו כ"סמנכ"ל התפעול" של לפיד, ומי שמנהל בפועל את המנגנון הריכוזי במפלגה. לאחר הרכבת הממשלה הוא אף השתתף בישיבות התקציב, עד שהיועץ המשפטי לממשלה הורה כי יחדול מכך.

אבל גם בלי שיופיע בחדרי הישיבות של משרד האוצר, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהרעיונות שחולפים בראשו של קוברינסקי בנוגע לכלכלת ישראל חולפים זמן לא רב אחר כך גם במוחו של שר האוצר, וכנראה גם נידונים לעומק על כוס יין אדום ודיאט ספרייט.

הדס שפר

 

נציגי העובדים מסתגלים לעולם החדש

 

עופר עיני, יו"ר ההסתדרות

מנהיג רב־עוצמה, ששותק דווקא במקום שבו קולו צריך להישמע

כאן אמור היה להתפרסם ראיון עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני. רצה הגורל וביום של הראיון החליטו 42 נהגי רכבת שהם חולים, ועדי רשות השידור עשו בלגן, ועיני החליט להתערב גם במשבר בהתאחדות לכדורגל, וכך זמן לראיון לא נשאר. כל שנותר הוא לכתוב כאן את השאלות שהוא היה אמור לנסות ולענות עליהן.

 

1. על הפנסיה שלנו

רציתי לשאול את עיני על הפנסיה שלנו, זו שנשחקת לה לאטה, זו שספק אם תהיה שווה משהו עד שנגיע לגיל פרישה. עיני הוא בדיוק האדם לשאול אותו מה קורה עם זה, כי הוא אמור לייצג את האינטרסים של השכירים במשק. הוא אפילו זה שהוביל ב־2007 את הסכם הפנסיה חובה. הוא גם זה שבראיון ל"כלכליסט" בשנה שעברה אמר ש"דמי הניהול הם קרטל" והוא יוריד אותם. הוא אמר שהכסף שלנו הפקר, ושהשאיפה שלו היא להגיע להסכמה עם משרד האוצר שכאשר אדם מתקרב לפנסיה, רוב הכסף שלו יהיה מושקע באג"ח מיועדות (כלומר אג"ח שהן למעשה הלוואה למדינה, והיא משלמת עליהן ריבית יפה). עיני אמר את כל זה, ועוד, אבל בפועל לא קרה הרבה.

ואיך זה יכול להיות שבנושאים קריטיים עיני שותק? הוא שותק אל מול הבקשות החוזרות ונשנות של אילן בן־דב לקבל עוד נתח מהפנסיה שלנו, אדם שכבר כמה פעמים לא החזיר את מלוא הכסף שלווה. הוא שותק אל מול הסדרי החוב של יצחק תשובה ונוחי דנקנר, והוא שותק אל מול ההוראה של משרד האוצר להגדיל את "מקדם הקצבה", שזו לשון יפה ל"תקבלו פחות פנסיה כל חודש כי אתם חיים יותר זמן".

תהיתי האם הוא חושב שזה הוגן שלמרבית 60 אלף עובדי המדינה וליותר מ־100 אלף מורים יש פנסיה תקציבית, כלומר המדינה משלמת להם מכיסה וקופתה (כלומר קופתי), וההפרשה שלהם היא של 2% בלבד מהשכר, בעוד השכיר הממוצע מפריש לפחות 5%, לא כולל דמי ניהול. האם יכול להיות שהפנסיות הטובות שלהם - שיעלו למדינה 18.7 מיליארד שקל בשנה הבאה - באות על חשבון הפנסיה הגרועה שלי? או שאולי זו סתם דמגוגיה זולה.

2. על תקציב המדינה

רציתי לשאול את עיני על הראיון שנתן לאחד מערוצי הטלוויזיה במאי, כאשר החל להתברר היקף הגזירות שישית עלינו משרד האוצר. הוא נשאל אז מדוע הוא לא מתערב לנוכח ההעלאה הצפויה במס ההכנסה ובמע"מ, הקיצוץ בקצבאות הילדים, ביטול הרחבת רפואת השיניים לילדים ועוד. הוא ענה שהוא צריך להכיר במגבלות כוחו, וכי החוק מתיר לו לפעול רק במה שקשור ליחסי עבודה, לא בנושאים של מיסוי ותקציב.

התשובה הזו לא מסתדרת עם מה שעיני אמר רק שנתיים קודם לכן, כאשר הכריז במסיבת עיתונאים רבת־רושם שיפעל בנחישות ונחרצות כדי להוזיל את הדלק, הלחם והדיור ולהעלות את שכר המינימום. היא לא מסתדרת עם איך שהוא, חצי שנה לפני מחאת קיץ 2011, היישיר מבט אל ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר לו "הוזל מחירי הדלק, הלחם והדירות, ולא - נשבית את המשק". עם איך שעיני דיבר יפה על הנטל שמוטל על האדם העובד, ועל איך שהוא, יו"ר ההסתדרות, צריך לדאוג לעובד לא רק בצד ההכנסות, אלא גם בצד ההוצאות.

מעניין מה עיני באמת חושב על העסקה שחתם עם שר האוצר לפיד, שבה הוא "תורם את חלקם" של עובדי המגזר הציבורי, כ־1.5 מיליארד שקל, לטובת קיצוצי התקציב. האם באמת היה חשש שמשרד האוצר היה מבטל את הפטור ממס על קרנות השתלמות? הייתי גם שואל אותו האם יכול להיות שבדיעבד הוא מצטער על העסקה, שחייבה אותו לשקט תעשייתי אל מול הממשלה, כאשר במקום זאת הוא היה יכול להוביל מחאה עממית נרחבת נגד הגזירות.

3. על יוקר המחיה

הייתי שואל אותו מדוע הוא בעיקר מגיב לדבריהם של השרים, שתולים את כל הרעות החולות של יוקר המחיה בישראל לא באנשי עסקים חמדנים, אלא בוועדי העובדים החזקים, אלו שהם מבקשים להגביל את יכולת השביתה שלהם. למה הוא לא מציג תוכנית נגדית משלו להורדת יוקר המחיה, אלא נגרר לרפורמות שמים פתוחים, לרפורמות בנמלים, בשירות המדינה, במכון התקנים ועוד היד נטויה?

בשלב מסוים אולי הייתי מעז ומרים קצת את הקול ושואל איך הוא נותן לדברי הבלע של כמה מהשרים לעבור ככה לידו, עם תגובה רפה לכל היותר. מדוע הוא לא מסביר שלפי דו"חות חברת החשמל, אפילו אם כל עובדיה יעבדו בחינם, תעריף החשמל יירד לכל היותר ב־7%–8%? מדוע הוא לא מראה את החישוב הפשוט, שלפיו גם אם יחתכו את משכורת עובדי הנמלים בחצי, כל טלוויזיה שמגיעה לישראל תהיה זולה ב־20 אגורות לכל היותר?

4. על הכוח שלו

הייתי שואל אותו האם יכול להיות שיש קשר בין האמירות והמעשים שלו ב־2011 וב־2012 לבין האמירות והמעשים שלו ב־2013: האם ההחלטה ללכת להסדר מול משרד האוצר במקום למאבק, היא תוצאה של התחושה הגוברת שכוחו של עיני תש מעט? אולי עיני היה מתרגז כשהייתי שואל האם נכונות השמועות שבפעם האחרונה שרץ לתפקיד יו"ר ההסתדרות, במאי של השנה שעברה, הוא כבר לא רץ במלוא החשק.

בממשלת נתניהו השלישית מכהנים ראש ממשלה שידוע לסלידתו מארגוני עובדים, שר כלכלה שהציע חצי בבדיחות הדעת "להדביר אותם כמו נמלים" ושר תחבורה שמתבטא בחריפות נגד עיני כדי להתחזק במוסדות הפנימיים של הליכוד. הבורר, השדכן, האיש החזק של המשק, זה שבטלפון אחד משיג את ראש הממשלה - עיני אולי היה כזה עד הבחירות האחרונות, אבל עכשיו הוא כבר לא.

מיקי פלד

 

חיים כץ, יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

הצומת שבו עוברים כל הדיונים על הכיס הישראלי

מעטים הח"כים שיש להם השפעה כה ישירה על הכסף שלנו כמו יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, חיים כץ. כמעט כל תקנה, חוק או דיון הקשורים לצד ההכנסות של השכירים והעצמאים במשק עוברים דרך כץ, כולל ההכנסה מהחיסכון הפנסיוני.

 

כץ גם אחראי על החקיקה של חלק גדול מהתקנות והחוקים הקשורים לצד ההוצאה, כמו תשלומי השתתפות עצמית בשירותי רווחה ובריאות ודמי הניהול בחיסכון הפנסיוני.

בכלל, תחום הפנסיה קרוב מאוד ללבו של יו"ר ועדת העבודה, שגם מחשיב את עצמו כאחד המבינים הגדולים בנושא. כל אימת שיש לו הזדמנות לדון בפנסיות, או למשוך את הנושא אליו מוועדת הכספים, הוא יעשה זאת.

במקביל, אין הרבה ח"כים שיש להם יחסים כה קרובים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כץ היה זה שיחד עם יו"ר ועדת הכספים לפני שנה, ח"כ משה גפני, שכנע את נתניהו לוותר על העלאת מס הכנסה ב־1% לבעלי משכורות של עד 14 אלף שקל בחודש.

הוא גם מוכן להתנגש לא פעם עם נציגי לשכת ראש הממשלה, כמו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, שרים ופקידים בכירים. הכוח הפוליטי של כץ במרכז הליכוד הוא שמאפשר לו את המהלכים הללו - אך לא סייע לו לקבל תפקיד של שר בממשלה הנוכחית. בתגובה, אולי, כץ מנע מנתניהו את העונג של אישור מהיר של תוכנית ויסקונסין להשמה של מקבלי הבטחות הכנסה באמצעות חברות פרטיות. מאזן האימה נשמר.

מיקי פלד

היד הנעלמה של כץ ועיני

בשנה־שנתיים האחרונות משתפרים היחסים בין כץ ועיני, שהיו קודם לכן מתוחים מאוד, בלשון המעטה. ב־2009, עם שובו של נתניהו לראשות הממשלה, הצליח עיני בעבודת השדכן והכניס את מפלגת העבודה לקואליציה. בתמורה הוא קיבל חבילה יפה של חוקי עבודה, אך יו"ר הוועדה עשה זובור ליו"ר ההסתדרות, לא אישר את החוקים בקלות והעלה את חמתו של עיני.

זה היה מזמן. היום היחסים בין השניים הם קורקטיים, על גבול שיתוף הפעולה. למעשה, כאשר מסתכלים על הנעשה ממבט הציפור, רואים איך כל אחד מהם מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה בהכרח חלק מכוונתו - אך היא משותפת לשניהם: למנוע פגיעה גדולה בהכנסות ציבור העובדים או בעבודה המאורגנת. רעיונות כאלו לא חסרים בממשלה הנוכחית, שבה שרים כמו נפתלי בנט וישראל כץ לא בוחלים בתקיפה ישירה ובוטה של הוועדים החזקים ונתניהו עצמו קידם את הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים. בחודשים האחרונים עלו שוב רעיונות כמו ביטול בתי הדין לעבודה או ביטול הפטור ממס על קרנות השתלמות. יש שיגידו שאלו היו בעיקר בלוני ניסוי, אך אלו מעולם לא נראו כה קרובים לקרקע המציאות.

מיקי פלד  

 

מנהיגי המעצמות

 

ברק אובמה, נשיא ארצות הברית

מוביל את התאוששות המדינה שבה כל ישראלי מושקע

"פוליטיקה של המנצח לוקח הכל", הוא שמו של ספר מבריק שפורסם לפני כמה שנים, ובו מנסים ג'ייקוב האקר ופול פירסון לפתור חידה מטרידה: איך הגענו למצב שבו המאיון העליון מתעשר בזמן שהשאר דורכים במקום, רווחי התאגידים בשיא אבל שכר העובדים קפוא, וול סטריט משתוללת והרגולטורים מנמנמים.

 

 

תשובתם היא שהכל פוליטיקה: היום שבו העסקים הגדולים הבינו שהדרך לדאוג לאינטרסים שלהם עוברת בוושינגטון היה היום שבו החלום של מעמד הביניים החל להתפוגג. שתי המפלגות האמריקאיות נקטו ב־30 השנים האחרונות מדיניות דומה של הסרת רגולציה ויצירת אקלים נוח לעסקים, שתודלקה על ידי דלת מסתובבת בין וושינגטון לוול סטריט. גם ברק אובמה אינו מהפכן בנושא. מהבחינה הזו, הממשל החדש נושא עמו את אותה רוח ישנה.

הכלכלה האמריקאית עדיין מושכת איתה למעלה או למטה את רוב העולם. גם פסיכולוגית. אירוע שלילי בארצות הברית גורם למשקיעים לבחון מחדש את הסיכונים גם בשאר השווקים ולתמחר אותם בהתאם. ישראל חשופה במיוחד לכלכלת ארה"ב - יעד היבוא והיצוא העיקרי שלנו. קרנות הפנסיה הישראליות מושקעות בחברות אמריקאיות, ואנחנו מקבלים מארה"ב סיוע של מיליארדי דולרים בשנה. גם גובה הריבית בארה"ב משפיע על הריבית העולמית, ועל האינפלציה והריבית המקומיות.

בניגוד לאירופה ארה"ב יצאה מהמיתון, ורשמה התאוששות אטית אך יציבה. ההתאוששות שלה מתודלקת, בין היתר, על ידי חתירתה לעצמאות אנרגטית, שאמורה להאיץ את הצמיחה, לשפר את המאזן המסחרי, לצמצם את הגירעון, להוריד את מחירי האנרגיה, להגדיל את התעסוקה ולפנות משאבים לתשתיות, חינוך ורווחה. עם זאת, אובמה בכל זאת עשוי להיזכר כעוד נשיא שבתקופתו בוושינגטון דיבר הכסף הגדול, כשקולם של השאר התקשה להישמע.

בשבועות האחרונים החל אובמה לשים דגש רב יותר על הצורך לטפל באי־השוויון הגואה, כמו גם בהבטחת "משרות טובות בשכר נאות" למעמד הביניים. השאלה היא האם החזון הזה יתורגם למציאות, או יתנפץ מול חומות הלוביסטים בוושינגטון. לאור העובדה שארה"ב קובעת, עדיין, את הקו האידיאולגי שלפיו מתיישרות רוב מדינות המערב, האופן שבו אובמה יבחר ויפעל לעצב את מורשתו ישפיע עמוקות על המציאות שבה כל אחד מאיתנו יחיה בשנים הקרובות.

אורי פסובסקי ומיכל פופובסקי

שי ג'ינפינג, נשיא סין

מעכב את המהפכה שתטלטל את כלכלת העולם

שי ג'ינפינג יסגור בקרוב שנה בכס מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסינית, ובשלב זה ניתן לומר כי האג'נדה שלו כמנהיג הכלכלה השנייה בגודלה בעולם לא ברורה בהרבה משהיתה לפני שנה, ערב מינויו, והיא ממשיכה להשאיר את העולם במתח וציפייה.

 

זה התחיל בתקוות שהכלכלה הסינית תואץ, ושמעמד הביניים בסין יצמח במהירות, ויביא גל של ייצור וקנייה, ואולי גם רפורמה פוליטית. בשבועות הראשונים בתפקיד שי הגביה את התקוות כשדיבר בלי הרף על "החלום הסיני" ועל "התחדשות המדינה", וכשיצא בקמפיין לעצירת השחיתות אצל פקידי הממשל, תופעה שמטרידה את רוב הסינים ונוגסת בעצם הלגיטימיות של המפלגה השלטת (והיחידה).

אבל ככל שהחודשים עברו, הפגנת הנחישות החלה להצטייר כחלק מהתנהגות מבלבלת ולא עקבית. שי קרא לעידוד חדשנות ויצירתיות, אבל הידק את הצנזורה באוניברסיטאות, בטלוויזיה ובאמנות. הוא דיבר על חיזוק הקשרים הבינלאומיים וחימם את האזור ברטוריקה קשוחה מול יפן. הוא גם ממשיך לרמוז על בואה של מהפכה כלכלית, אבל בפועל מדשדש מול צמיחה שהולכת ומתמתנת וסימנים מאקרו-כלכליים מדאיגים. במאי הודלפו לעיתונות העולמית, במכוון, ידיעות על כך ששי יציג באוקטובר רפורמות במטבע ובשערי הריבית בסין ושינוי במבנה הממשלות המקומיות שרובן שקועות בחובות ולא מצליחות להתקיים ממסים.

אבל ככה זה בסין. הרפורמה המכריעה תמיד נמצאת במרחק פגישה אחת או ועדה אחת. כך היה בתקופת שלטונו של חו ג'ינטאו וכך נוהג מחליפו. בינתיים הממשל שלו שקוע בכיבוי שריפות וניהול יומיומי של מדינה עצומה ומסובכת מתמיד, ומאחר שמצבה של סין יכתיב, במידה רבה, את המידה שבה העולם ידשדש או יעבור טלטלות קיצוניות, העולם ממשיך להביט אל סין במתח, ולהיתלות בכל רמז לתקווה חדשה.

רחל בית־אריה

מתווים מדיניות עבור המערכת כולה

 

רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי

פיזור סיכונים לטובת הציבור

 ציון קינן ורקפת רוסק־עמינח נהנים מיתרון גודל עצום בענף הבנקאות. לכל מהלך או החלטה שלהם יש בראש ובראשונה השלכות מעשיות, אבל בצדן גם טמונה הצהרת כוונות ומתוקף כך התוויה של דרך עבור המערכת כולה. לכן יכולתם להשפיע על הכסף שלנו ברורה מאליה.

למשל, בתחום הפיקדונות. הפועלים ולאומי, שני הבנקים הגדולים בישראל, מחזיקים יחדיו ביותר מחצי טריליון שקל של פיקדונות הציבור - 58% מכלל פיקדונות הציבור במערכת הבנקאית. הוראה של בנק ישראל שנכנסה לתוקף בתחיל השנה ביטלה את דמי הניהול על מק"מ וקרנות כספיות, והיא עשויה להסיט יותר ויותר צרכנים מתוכניות החיסכון שמציעים הבנקים למק"מ. מעבר מסיבי של לקוחות מפיקדונות בנקאיים למק"מ ולקרנות כספיות יקטין את מקורות המימון של הבנקים ועלול לפגוע ביכולות הצמיחה שלהם. כדי להימנע מפגיעה כזו או למזער אותה, יכולים הפועלים ולאומי להציע ללקוחותיהם ריבית גבוהה יותר על הפיקדונות. נתח השוק המשמעותי שהם מחזיקים בו מבטיח תגובת שרשרת: כאשר שניהם, או רק אחד מהם, יעלו את הריבית על הפיקדונות, גם יתר הבנקים ייאלצו לעשות זאת.

רצף הכישלונות העסקיים של הלווים הגדולים במשק בשנים האחרונות ניתב את שני הבנקים לסמן את העסקים הקטנים כמנוע הצמיחה העתידי שלהם.

בשנה האחרונה הכריזו הן הפועלים והן לאומי כי הם מתכוונים להסיט את ההון שלהם מאשראי לעסקים גדולים לאשראי לעסקים קטנים ולמשקי בית, ואף החלו ליזום שלל פעילויות לקידום הלוואות כאלה. במקום להעניק הלוואה אחת גדולה ללווה בודד, הבנקים הגדולים מעדיפים היום להעניק כמה שיותר הלוואות בסכומים קטנים לכמה שיותר לווים. מבחינתם המהלך צפוי להביא לפיזור סיכונים ולהקטין את הסיכון להפרשות עתק במקרה של כשל בפירעון החוב של לווה גדול. מבחינת הצרכן מדובר בתחרות ברוכה, שצפויה להביא לחיסכון נוסף.

הפנייה הזאת לציבור תקפה גם כשמדובר ברגישות הגוברת של הבנקים ללקוחות הקטנים שלהם. ביטול הסדר החוב בין לאומי לחברה הפרטית גנדן של נוחי דנקנר באפריל האחרון היה, בין היתר, תולדה של לחץ ציבורי.

המשמעות הרחבה יותר של המהלך היא שכמו כמעט בכל יתר התחומים העסקיים, גם בענף הבנקאות השתנתה הסביבה העסקית שבה הבנקים פועלים. כאשר מדובר בכסף שלנו, זו בשורה טובה. למען האמת, אין סיבה שזו לא תהיה בשורה טובה גם מבחינת שני הבנקים הגדולים, שיכולים בהחלט להוביל מהלך של שינוי תפיסתי במערכת כולה.

שניר הנדלר

 

האנשים שחורצים את גורלן של מדינות

 

אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה

אשת הברזל הגרמנית שאוכפת את מדיניות הצנע על אירופה

אשת הברזל של אירופה, שעומדת בראש המנוע הכלכלי המרכזי של גוש היורו, נמצאת בתקופה מאתגרת במיוחד: היא צריכה גם להיבחר לכהונה שלישית בסוף ספטמבר, וגם לקדם את תהליך ההתאוששות המקרטע של גוש היורו. בימים אלה עסוקה אנגלה מרקל, שנמצאת כרגע בין הפטיש לסדן, בעיקר בלנסות לא לטלטל את הספינה.

 

מן העבר האחד עומדים הגרמנים, שבהיותם הכלכלה הגדולה באירופה מצאו את עצמם אחראים על הזרמת מרבית הכספים לקרנות החילוץ. הגרמנים לא רוצים להמשיך לממן את הגירעונות של מדינות דרום אירופה: בית המשפט החוקתי של גרמניה מטיל ספק ברשת הביטחון שהבנק האירופי המרכזי מנסה לפרוס, והבנק האירופי המרכזי טוען שמרקל מסתירה את מצבה האמיתי של הכלכלה היוונית מאזרחי גרמניה. במקביל נשמעות טענות על כך שהיא חוששת להבהיר לבוחריה אילו קורבנות הם יידרשו להמשיך ולהקריב כדי להציל את גוש היורו. כדי להרגיע את הרוחות, מרקל מנסה להחליש את התוכנית לאיחוד בנקאי בין מדינות הגוש, כך שהגרמנים לא ייאלצו לממן בנקים זרים.

מן העבר השני, מנהיגים וכלכלנים בכירים בעולם הכריזו השנה שהנוסחה שמרקל כפתה על הכלכלות שבמשבר - הידוק החגורה, רפורמות דרקוניות, הפרטה וקיצוצים מסיביים - היא כישלון שחונק את הצמיחה. מרקל מצדה מנסה לטעון כי אפשר להדק את החגורה ובה בעת להשיג צמיחה כלכלית, ובכלל, מבחינתה לא מדובר בצנע אלא ב"איזון תקציבי".

מרקל מנסה להרגיע את הרוחות, תוך התעקשות על כך שבסופו של דבר המילה האחרונה תהיה שלה. למילה האחרונה הזאת יש השפעה מכרעת על הדינמיקה בשווקים ועל המשך דרכו של גוש היורו, ומכאן על דרכו של העולם כולו.

מיכל פופובסקי

 

מודי'ס, S&P ופיץ', סוכנויות דירוג האשראי

גם אחרי שסר חינם של האנליסטים, הם גורמים למנהיגים להזיע

צל מרחף מעל שוקי האשראי הבינלאומיים, צלן של סוכנויות הדירוג. עוד ועוד מדינות בעולם, מצרפת ועד ארה"ב, מעלות מסים ומקצצות תקציבים רק כדי שהאנליסטים בחברות מודי'ס, S&P ופיץ' לא יחליטו שהגירעונות שלהן גדולים מדי, יורידו את דירוג החוב הלאומי, ובכך יביאו לעליית הריבית שאותן מדינות משלמות על הלוואותיהן. גם המדיניות הכלכלית של ישראל ותקציב המדינה מעוצבים תוך פזילה מתמדת אל האנליסטים חורצי הגורלות.

 

 

זה לא משנה שכלכלנים מתריעים שבעת משבר פיננסי גזירות והעלאות מסים עלולות להוביל לאסון. העיקר הוא שהאנליסטים בחברות הדירוג יישארו רגועים.

אבל לא תמיד הם רגועים. בקיץ 2011 נקעה נפשם של האנליסטים ב־S&P מהסחבת בוושינגטון, והם החליטו להוריד את דירוג האשראי של ארה"ב לדרגה אחת פחות ממושלם - צעד שאמור להבריח מלווים ומשקיעים. בתגובה המשקיעים דווקא הסתערו על האג"ח האמריקאיות. במילים אחרות, מי שמתרגש מסוכנויות הדירוג הם בעיקר הפוליטיקאים, לא המשקיעים.

האם זה צריך להפתיע? הרי סוכנויות הדירוג הן שהעניקו דירוגים מושלמים לאיגרות החוב מבוססות המשכנתאות שהביאו לקריסה של 2008. הממשל האמריקאי עדיין מנהל נגד S&P תביעת ענק בסכום של 5 מיליארד דולר על החלק שהדירוגים האופטימיים שלה שיחקו במשבר. ב־S&P בחרו בקו הגנה מרעיש: ההבטחות לאובייקטיבית ועצמאות הן מסוג ההפרזות השיווקיות שאף משקיע סביר לא לוקח ברצינות.

אז אם סוכנויות הדירוג עצמן טוענות שלא צריך לקחת אותן ברצינות, למה יש להן כזאת השפעה? אולי כי הן מספקות לפוליטיקאים - בוושינגטון, בבריסל ולעתים גם בירושלים - איום חיצוני להסתתר מאחוריו, דרך לנסות למכור לציבור גזירות שלעתים אין להן כל הצדקה כלכלית, אבל הן מחזקות את הפוליטיקאים כשהם בורחים מאחריות.

אורי פסובסקי