תיישן לי בשקל
בסדנה קטנה בנס ציונה לוקח ליאור ברוך אופנועים עכשוויים, מפרק אותם לגורמים ומחזיר אותם לחיים כקלאסיקות ישנות שכאילו נלקחו מהסבנטיז
יותר מהכל, האופנוע שאנחנו עומדים לידו מזכיר צרעה זועמת. המנוע החשוף, מכל הדלק הקמור, הכידון הנמוך והזוויתי והמושב העוקצני, המבהיק בכתום־שחור - כולם משדרים ספרטניות קשוחה, וכולם נראים מוכרים מאוד: האופנוע הזה הוא אופנוע מירוצים מהסיקסטיז.
כלומר, זה במבט ראשון. מבט שני מגלה שהשלדה העירומה הזאת, שנראית אורגנית לחלוטין, היא משהו חדש: המינימליזם שלה ענייני בהרבה מזה של הסיקסטיז, כמעט ברוטאלי. במבט שלישי אתה מבין שאתה מכיר את האופנוע הזה - אבל איזה אופנוע זה, לעזאזל?
"זה הונדה CB350", מגחך ליאור ברוך, האיש שיודע ליישן אופנועים.
אתה צוחק.
"לא".
הוא בכלל לא דומה ל־CB350. נתחיל מזה ש־CB350 הוא לא אופנוע מירוץ, אלא אופנוע עממי.
"אבל אני, כשקניתי אותו, החלטתי ליצור ממנו אופנוע בתצורת 'קפה רייסר' - אופנועים שצמחו בסצנת המירוצים הלא־חוקיים בבריטניה של שנות השישים".
איך עושים דבר כזה?
"לוקחים אופנוע, בדרך כלל בריטי, ומורידים ממנו את כל מה ששוקל הרבה. שיהיה קל ומהיר. המטרה היא שהאופנוע ייראה טבעי לגמרי. אם הוא נראה כאילו שמישהו התאמץ לבנות אותו זה מבאס. זה מה שעשיתי באופנוע הזה: החלקים משולבים במרכב, מכל הדלק הוא מאופנוע איטלקי שנקרא בֵּנֵלי מוֹהאבי (Benelli Mojave), החבאתי את חוטי החשמל ואת המצבר בתוך השלדה, שיניתי את הזווית של הכידון וייצרתי מושב מיוחד. צריך לקחת חלקים מכמה אופנועים, לעצום עיניים ולראות איך זה משתלב באופן הרמוני. ושייראה אורגינל".
כמה זמן זה לוקח?
"במקרה של ההונדה, שנה שלמה".
ה־CB350 הוא עוד אחד הדגמים הישנים־יחסית באוסף. התחביב של ברוך, איש הייטק מנס ציונה, הוא לקחת אופנועים עכשוויים לגמרי ולהפוך אותם לקלאסיקות ישנות. מכונאים אחרים יכולים להסתפק בהתקנת אגזוז יצירתי, או ברכישת כמה חלקים שמעניקים לאופנוע תחושה אישית, אבל ברוך לא משחק בצעצועים: הוא לוקח אופנועים רגילים, מפרק אותם לגורמים, מייצר להם חלקים חדשים ובונה מהם חיות כביש חדשות ומסעירות. "כדי לרכוב על אופנוע מיוחד לא חייבים אופנוע נדיר", הוא אומר. "אפשר לבנות אופנוע מיוחד גם על בסיס אופנועים שגרתיים לחלוטין".
קחו לדוגמה את הסוזוקי GN250, אופנוע מודרני ונפוץ. ה־GN250, אופנוע קאסטם נינוח עם מנוע 250 סמ"ק עצל, יוצא ממפעלי סוזוקי עם מושב רחב, תנוחת רכיבה רגועה ועיצוב עתיר כרום שמנסה להיראות כמו הארלי־דיוידסון ג'וניור, רק עם סמל יפני מביך. אבל ה־GN250 שעבר את הידיים של ברוך נהפך גם הוא לקפה רייסר, ונראה כאילו עזב את הבית והצטרף לחבורת עבריינים צעירים ממנצ'סטר: את המושב המקורי, השמנמן והמדורג, מחליף מושב כחוש ומגויד, הכידון הזקוף הוחלף בכידון נמוך וספורטיבי, ועיטורי הכרום הראוותניים נמחו כליל. על מכל הדלק, שנצבע צהוב, צוירה דוגמת משבצות של דגל מירוצים, ומעליה מתנוססות האותיות BOT - ראשי התיבות של Back On Two ("שוב על שניים"), המותג הצנוע של ברוך.
מפטיפון לגלגלים
ברוך אינו מכונאי אופנועים קלאסי. אין לו סדנה עתירת גריז וגלגלי שיניים בערבות מוסכי האופנועים של דרום תל אביב. בשונה מן הסדנאות ההן, הוא לא משדרג ומתקן עשרות אופנועים בחודש, אלא יוצר רק אופנוע אחד בכל פעם, ובתהליך שנמשך פרקי זמן ארוכים, אפילו שנים, בסדנה קטנה בנס ציונה.
"תמיד פירקתי והרכבתי את כל מה שהיה בבית", הוא מספר. "בגיל שש פירקתי את הפטיפון של ההורים וחטפתי צעקות, ואז הרכבתי אותו מחדש כמו שצריך והצעקות הפסיקו. כשגדלתי הייתי לוקח מכונית על שלט ובונה ממנה רכב אחר. לכל הילדים היה טנדר על שלט; לי היה טנדר עם תוספת כוח למנוע ושדרוגים למבנה ולמתלים. אחר כך, כשגדלנו, היינו בונים מכוניות קארטינג - שלדה בסיסית, מנוע של מכסחת דשא, וקדימה לדרך. היינו מקיפים את כל כוכב יאיר עם מכוניות קטנות ורעשניות שהגיעו למהירות גבוהה והפחידו את השכנים.
"בגיל 18 קניתי אוטו ראשון: NSU פרינץ, מכונית גרמנית ישנה שקניתי מזקן ברעננה בכמה גרושים. המנוע שלה היה כמו של חיפושית, מאחור. התחלתי לנסוע כל יום לצבא, אבל היו לי המון בעיות: מוסכניקים עשו לי פרצופים ולא רצו לטפל בענתיקה הרוסה, ועוד אחת שאין לה חלקים. אז התחלתי לטפל בה לבד. את כל האוטו פירקתי והרכבתי לבדי כדי ללמוד אותו. כל יום היא התקלקלה ותוקנה מחדש, וככה למדתי מכונאות.
"אחרי הצבא רציתי אמריקאית. מצאתי דודג' אספן ישנה מרופא. חשבתי שהיא תהיה פשוטה ובסיסית כמו ה־NSU, וקיבלתי סטירה רצינית. הכל היה אחרת: ההנדסה, המכניקה, הירידה לפרטים ורמת התקלות. אז אימצתי לי מכונאי בטייבה, אחד שחזר לארץ אחרי 20 שנים באמריקה, דוקטור לדודג'. באתי אליו כמו ב'קראטה קיד' וביקשתי שילמד אותי לדבר בשפה של המכוניות האמריקאיות. הוא הסכים. שנתיים ישבתי אצלו בשבתות והסתכלתי איך מרפאים מכוניות אמריקאיות חולות. כשהחברים שלי הלכו לים, אני הלכתי לטייבה.
"היו לי הרבה מכוניות. אף אחת לא נשארה כמו שהיצרן רצה. תמיד שיניתי, כי כשמכונית יוצאת ממפעל ב־1970 אז יש לה הנדסת אנוש של 1970: המושב לא נוח, השעונים לא מכוונים לנהג, המתלים רכים מדי. אז הכל משתנה בידיים שלי. מכונית אמריקאית אונייה היתה נכנסת אליי לחניה ומתנדנדת בכניסה, ויוצאת מכוונת כמו מכונית ספורט איטלקית".
הדוקאטי שאהב אותי
"ב־2002 משהו השתנה: פגשתי את האופנוע הראשון שלי שבאמת אהבתי. היתה לי אז שברולט ישנה, מכונית ספורט עם מנוע אדיר שכיוונתי למירוצים, ושמעתי שבאיזה מוסך ליד רעננה יושב גיר מיוחד שמאוד רציתי. נסעתי לשם כדי לראות אם אפשר ליזום איזו החלפה, אבל כשנכנסתי למחסן שלהם שכב שם משהו מכוסה, אדום־לבן. זה היה דוקאטי 900SSD, אופנוע מירוצים אמיתי. בעל המוסך אמר שהוא ישמח אם אני אקח את הגיר ואעוף לו מהעיניים, כי האופנוע לא למכירה ומי שייגע בו ייצא עם ידיים שבורות, אבל בשבילי זה היה מאוחר מדי. ידעתי שזו גרסת מירוצים מיוחדת של הדוקאטי. בדיעבד התברר שזה אופנוע שהיה בתחרויות באוסטרליה, והגיע לארץ ביבוא מיוחד.
"עד אז הייתי מכור למכוניות, אבל הדוקאטי הזה היה בשבילי הגביע הקדוש. ראיתי כזה רק בסרטים. הבעלים אמר לי שהוא לא מוכר, שהאופנוע הוא חלק ממנו כמו יד או לב, אבל אני לא ויתרתי. התקשרתי אליו כל שבוע. כשהוא סינן אותי, הייתי מתקשר מהטלפון של אשתי. שלחתי לו פקסים. באתי אליו הביתה.
"יום אחד הוא החליט למכור, אבל רק בכאילו. הוא נקב בסכום מטורף, כזה שאפשר לרכוש בו אופנוע הרבה יותר רציני, וקיווה לראות אותי בורח. אבל אני ברחתי ישר לבנק וחזרתי עם כסף. קניתי את הדוקאטי, לקחתי אותו הביתה ועשיתי לו חדר, כמו חדר ילדים. שמתי אותו במרכז החדר והתיישבתי מולו לנסות להבין איך בכלל משפצים דבר כזה. דוקאטי הוא הפרארי של האופנועים, והכל בו עובד מאוד שונה, מאוד מורכב. התחלתי להזמין חלקים מאיטליה, והיה ברור לי שלא אגע באופנוע בלי כל החלקים.
"הלוגיקה בשיפוץ אומרת שצריך להיכנס לראש של מי שהרכיב את האופנוע. בנייה של אופנוע היא לא סגירה של כמה ברגים, אלא הבנה של מנטליות. קראתי הרבה ספרים על ההיסטוריה של דוקאטי, למה הם עובדים באופן מסוים ולא כמו שעובדים יצרנים יפניים או גרמניים. קניתי קטלוגים שלהם כדי להבין איך החלקים בנויים, איך הם משתלבים יחד.
"במקביל, ראיתי יום אחד מודעה לאופנוע בצפון, יבוא אישי: הונדה MB5, אופנוע נדיר מאוד. נסעתי לראות אותו והתברר שהוא חלוד לחלוטין, ממש גרוטאה. זה לא סתם אופנוע: הונדה ניסתה לייצר עם מרכב גדול ומנוע 50 סמ"ק, כלומר מנוע של טוסטוס. זה היה האופנוע הראשון שהגיע ל־100 קמ"ש עם כזה מנוע פצפון. קניתי, הבאתי הביתה, פירקתי תוך יום, תוך חודש היה משופץ כמו חדש. אופנוע יפני הוא פשוט, לא כמו אופנוע איטלקי. בהונדה יש רק שליש ממספר החלקים של הדוקאטי. הכל כמו לגו, ונפתח בקלות גם אחרי 30 שנה. בדוקאטי אתה מפחד לפתוח בורג לא נכון: אם חלילה תהרוס אותו, יש סיכוי שאף פעם לא תמצא בורג כזה".
כמו למכור ילד
אבל מהר מאוד ברוך התחיל להשתעמם משיפוץ שטחי, והחל לחפש משהו חדש. "נסעתי עם ההונדה ביומיום ונהניתי, ועבדתי על הדוקאטי, אבל שעמם לי בידיים", הוא מספר. "אז קניתי עוד דוקאטי, דגם שנקרא דארמה, ומכאן התחיל כדור שלג. לא יכולתי לעבור ליד אופנוע מעניין בלי לקנות. ואז נפל לי האסימון: הגיע הזמן לעשות משהו ייחודי, שאני חתום עליו ושיהיה גם נגיש. אז קניתי את ההונדה CB350 שראית והפכתי אותו לקפה רייסר. במקרה באותו זמן חבר שלי קנה אופנוע טריאל של מונטסה, יצרן ספרדי. התחננתי שימכור לי, לא הסכים. יום אחד מצאתי מונטסה למכירה וקניתי אותה. שום דבר לא ישב שם טוב, ורוב החלקים היו חסרים. הרכבתי אותה מחדש, ועשיתי לה שיפוץ מלא.
"זה לא קל להביא חלקים. מה שאין אני צריך לייצר. לפעמים אני בדיסוננס: מחפש חלק באינטרנט ומקווה שלא אמצא אותו, כדי שאוכל לייצר לבד. נגיד, תושבת למצבר: אין כזה חלק לקנות, כי זה מצבר שאין בשום אופנוע. אז אני לוקח קרטון, משרטט, עושה שבלונה ועובד עם מתכת. אני כמעט לא עובד הנדסית, אני לא משרטט על מחשב.
"היה לי סוזוקי GN, אופנוע קטן ומשעמם. אותי זה הדליק. החלטתי לבנות ממנו 'טרֵקר', אופנוע למסלולי עפר וכורכר. אין שום קשר בין GN לבין טרקר, הייתי צריך להתאים את כל החלקים שלו כדי שיהפוך לאופנוע שטח, אבל אחרי חודש הוא היה אופנוע השטח היומיומי שלי. אחר כך קניתי סוזוקי DR650, אופנוע שטח, ושיניתי את כולו כך שיתאים רק לי. אם אני לא אוהב איך שהאופנוע נראה, אני עושה אותו שונה לחלוטין".
אחרי שנים של עיסוק בתחביב, ברוך הבין שהגיע הזמן לשנות כיוון: "שנים בניתי המון אופנועים. רכבתי, נהניתי, מכרתי. והכיוון בשנים האחרונות היה לקחת אופנוע מסוים ולשנות אותו לחלוטין: לקחת אופנוע שטח, לעשות ממנו אופנוע מירוצי כביש. את כל האופנועים שלי תיעדתי באלבומים מסודרים, והחבר'ה התחילו ללחוץ שאעשה עם זה משהו מסודר, וכך נולד Back On Two - שם שמייצג את מה שאני עושה: לוקח גרוטאות ומחזיר לחיים על שני גלגלים.
"בניתי לי סדנה בבית, עם כל הציוד של בניית אופנוע. ביום אני בהייטק (סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת טרייד לוג'יק), ובלילה משפץ אופנועים. כשיום עבודה מסתיים, BOT מתחיל: בעשר בלילה, אחרי שהילדים ישנים, אני לובש ג'ינס, שם מוזיקה והולך לבנות אופנוע.
"העבודה יכולה להיות משהו מאוד מעניין, ודווקא כי זה מעניין, זה לא כלכלי. אני יכול לשבת מול אופנוע שעתיים וללמוד. במוסך אמיתי אסור לשבת שעתיים; זה זמן שרוף. אף אחד לא ישלם לי כדי לשמוע מוזיקה וללטף אופנוע. אם הייתי עובד אצלי, הייתי מפטר כזה עובד חולמני. אבל אני ישן עם חיוך. אז אני מחזיק סדנה ומייצר אופנועים בשבילי, ולפעמים מוכר לחבר'ה. פעם בדקתי את האפשרות לחיות מזה, אבל אין כאן הצדקה כלכלית.
"אני לא בונה אופנוע בשביל מישהו. אם מישהו יבוא ויבקש אופנוע לפי מפרט כזה וכזה, אני אומר לו שאני לא רוצה. אבל אם בן אדם רוצה עזרה כדי לבנות אופנוע, אני אשמח לעזור חינם".
מתי אתה נפרד מאופנוע?
"האופנועים היחידים שאני מוכר הם אופנועי יומיום. את הקלאסיים אני שומר. למכור אופנוע זה כאב לב, כי הם נבנים כדי שיהיו שלי, אבל הביטוח הורג. אין היגיון בשניים־שלושה אופנועים שכל אחד שותה 4,500 שקל ביטוח. אחרת לא הייתי מוכר, כי זה כמו ילדים שלי.
"כשמישהו רוכב על אופנוע שאני בונה זה כיף וזו נחמה. כשאדם רגיל מוכר אופנוע הוא מקווה לא לשמוע מהמוכר; אני מתקשר המון לבדוק שהילד בסדר. אני רואה ברחוב אופנוע שבניתי ובא לי לחבק אותו, אבל אסור, הוא כבר לא שלי".
מה הפרויקט הנוכחי שלך?
"אני עובד על אופנוע מוטוגוצי איטלקי. אני אעשה ממנו אופנוע מירוצים בסגנון בריטי. אני חולם על האופנוע הזה, איך אני משפץ אותו. הוא יהיה עשוי מאלומיניום. אותו אין סיכוי שאני מוכר, פשוט אין סיכוי. את זה כבר נשאיר לילדים".
23 תגובות לכתיבת תגובה