100 דברים שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו - חלק ב'

לחיצה על ההמלצה תפתח את הפירוט שלה. לחיצה נוספת תסגור אותה

1. שיווי משקל
    

2. אדוה קיזלשטיין ממליצה לזהות מניפולציות

לצפות איתם בטלוויזיה, לקרוא איתם עיתון או לעבור איתם על טקסטים מהטקסים בבית הספר - ואז ללמד אותם לזהות מתי ואיך מוכרים להם מוצרים או אידאולוגיה. להראות כיצד אפשר לספר בדיוק את אותו סיפור בכמה דרכים שונות. כך הם יבינו עם השנים שמה שהם רואים או קוראים הרבה פעמים מוכוון בידי אנשים שיש להם אינטרס מסוים, ושמאחור יש קליידוסקופ שלם של אפשרויות. כך יש יותר סיכוי שהם יבחרו במה שנכון להם, ולא במה שמנסים לגרום להם לבחור בו.

אדוה קיזלשטיין

3. לינוי ניר ממליצה להיות מצחיק
כי זה כיף לצחוק, לספר בדיחות, לעשות הצגות מצחיקות, לשתות מים ולתת להם לנזול על החולצה, לאכול פסטה ולהתלכלך מקטשופ בכוונה ואחר כך לצחוק מכל הדברים האלה.

 

לינוי ניר, תלמידת כיתה ג', בת 8

4. מייקל שייבון ממליץ להיות בני אדם

מייקל שייבון, מה אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו?

"אני מניח שאתה לא מתכוון למשהו כמו להרתיח מים. כי זה חשוב, אבל לא כזה חשוב. אני מניח שתמיד אפשר לשכור מישהו אחר שירתיח את המים עבורך", שייבון צוחק ואז מרצין. "אני חושב שהדבר שהכי חשוב ללמד ילדים הוא שכאשר הם באינטראקציה עם אנשים אחרים הם צריכים לנסות לדמיין איך זה להיות האנשים האלה. כלומר לשים את עצמם בנעלי אחרים, וכדי לעשות זאת צריך לאמן את הדמיון שלהם".

 

איך למשל?

"אני חושב שאחד הכלים הטובים ביותר לכך הוא ספרות, כלומר קריאה. כשאתה קורא ספר אתה תמיד נמצא בנעליו של מישהו אחר, וזה מאמן את היכולת שלך לעשות את זה. אני חושב שהיכולת החשובה ביותר שיש לנו היא הדמיון המוסרי שלנו, היכולת לדמיין את הסבל של מישהו אחר או את החוויות של אנשים אחרים ואיך הן השפיעו על האופן שבו הם מדברים ומתנהגים עכשיו".

זה משהו שאתה מנסה להחדיר בילדים שלך?

"כן, ולא רק דרך קריאה. כשהילד שלך בא אליך ואומר 'אני לא אוהב את הילד הזה, הוא עשה לי כך וכך', הדבר הראשון שצריך להגיד הוא 'אני מצטער שזה קרה, וזה בטח ממש כאב'. אבל אז אפשר להגיד גם: 'אני תוהה למה הוא עשה את זה, מה הוא חשב באותו רגע'. או 'מעניין מה קורה בבית שלו, אולי למשל בדיוק נולד לו אח קטן וקצת קשה לו עם זה'. הרעיון הוא לעזור לילד שלך להתרגל לנסות לצאת קצת מתוך עצמו. המטרה היא לגדל ילד שהוא מענטש".

כשחושבים על אדם שהוא מענטש, לפעמים נדמה שזה מישהו שפשוט עושה את הדבר הנכון אינטואיטיבית. לא תמיד זוכרים שנדרש חינוך בשביל זה.

"אין ספק שיש אנשים שנולדים עם רגישות גדולה יותר, וסוג הדמיון שאני מדבר עליו בא יותר בקלות לחלק מהאנשים, קל להם יותר לומר 'אני יודע איך אני הייתי מרגיש במצב הזה ולכן אני אגיב בהתאם'. אבל ללא ספק אפשר גם ללמד את זה. יש אנשים שלוקח להם יותר זמן, ויש אנשים שאף פעם לא מגיעים לשם. אבל זה לא יש לך או אין לך את זה. אני לא מאמין בזה. וגם אם מישהו נולד עם אינסטינקט כזה והוא גדל בסביבה שבה אין על זה דגש, הוא עשוי לא לממש אותו. גם ילד שצורת החשיבה הזאת באה לו בקלות צריך לקבל עידוד ותשבחות כשהוא מתנהג בהתאם".

הרבה מהספרים שלך עוסקים בהורות, ודי ברור שחשבת על זה הרבה. נדמה לי שאולי זה מאפיין דור של אנשים שמרבים לחשוב על עצמם וגם על התפקיד והתפקוד שלהם כהורים.

"נולדתי ב־1963, כך שהייתי בן 10 ב־1973. וגיל 10, 11, 12, אלה השנים שבהן אתה מתחיל להסתכל מסביבך ולהבחין בדברים כגון הציפיות השונות שיש מגברים ומנשים, מאבות ומאמהות. כך שהתבגרתי בתקופה שבה הרבה מהתפקידים והמנהגים המקובלים הועמדו בסימן שאלה מוחלט. מה זה אומר להיות גבר, מה זה אומר להיות אשה, מה זה אומר להיות אבא, מה זה אומר להיות אמא, מה זה אומר להיות ארצות הברית של אמריקה? שנות השישים מקבלות את כל הקרדיט כתקופה סוערת ומהפכנית, אבל שנות השבעים היו התקופה שבה כל השאלות האלה חדרו עמוק לשכבה המרכזית של הארץ הזאת. וזו התקופה שבה התבגרתי, תקופה שבה גירושים היו נפוצים, נשים נכנסו לשוק העבודה ונהפכו לראש משק הבית, גברים קיבלו עידוד והתחברו לצד הנשי שלהם. זה היה העידן של דיוויד בואי ואנדרוגיניות, הרבה שאלות בנוגע לתפקידים מגדריים. זה היה האקלים כשהייתי בן 12.

"ולכן אני חושב שזה בלתי נמנע שלבחורים בני הדור שלי תהיה גישה פחות בטוחה ויותר ספקנית ומודעת לעצמה לגבי מה זה להיות גבר ולהיות אב. הרי אפשר לערער על הדברים האלה, אין פה אמיתות נצחיות. והתקופה שבה גדלתי היא התקופה שבה זה נעשה ברור לראשונה לחברה שלנו: שהמשמעות של להיות גבר, המשמעות של להיות אבא, זאת רק מוסכמה חברתית. ברגע שאתה מדבר על הגדרה של אבהות שהיא מעבר ל'האדם שפלט את הזרע הזה', מדובר במוסכמה. כך שזה בלתי נמנע, וזה לא בשליטתי. זה לא שאני מנסה להיות יותר מודע לעצמי. זה לא בהכרח דבר רע, אבל זה יותר קשה. לאנשים שבטוחים בעצמם קל הרבה יותר, הם אף פעם לא צריכים לחשוב".

מייקל שייבון, סופר יהודי אמריקאי, זוכה פוליצר, בן 50, אב לארבעה.

ראיין: אורי פסובסקי

5. להעריך
מעשים טובים, זמנים טובים, אנשים טובים, אמנות טובה. וגם לדעת להביע את ההערכה הזאת.

6. נדיבות
כלפי אחרים, וגם כלפי עצמם.

7. שלי רפאל ממליצה לספר לילדיכם שפיית השיניים בדרך
חשוב ללמד ילדים להשתמש בדמיון. נגיד לאחי עומדת ליפול שן, וחברים אומרים לו שאין פיית השיניים. ילדים בכיתה ב' כבר לא מאמינים. אני חיכיתי שייפלו לי השיניים כי זה היה משהו קסום לחכות לו, משהו שיוציא אותי מהשגרה של סתם ללכת לגן ולבית הספר. להתעורר בבוקר ולמצוא מתנה מתחת לכרית זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש. כשאני עושה בייביסיטר אני מספרת לילדים על הפיה, והם מסתכלים עליי בפה פעור ועיניים גדולות. אמרתי לאחי שאם החברים שלו לא מאמינים, אליהם הפיה לא תבוא. עכשיו הוא מחכה לה.

שלי רפאל, תלמידת כיתה ט', בת 14

8. מאי רפאל ממליצה לכבד מבוגרים
לדעת שיש אנשים גדולים ממך, שיודעים יותר, ולעשות מה שהם אומרים. אם אתה לא מסכים נסה לפתור את זה, להגיע לפשרה, אבל גם אם מבוגר לא צודק, תכבד את זה שהוא מעליך.

מאי רפאל, תלמידת כיתה ט', בת 14

9. איציק אברס ממליץ לראות את כולם

כשאתה עובד כמאבטח אנשים חולפים על פניך כאילו אתה שקוף. בלי שלום, בוקר טוב, להתראות. גם הורים נוהגים כך. זה חשוב קודם כל בשביל הילד, זה מגביר את ביטחון שלו, והוא צריך להבין שדרך ארץ זה דבר שהוא מרוויח ממנו, כי הוא חי בחברה. אתה רואה בן אדם שאתה מכיר ואתה אומר לו שלום, לא רק כשנוח ומשתלם לך. לא צריך להיות אובר פרנדלי, צריך להזכיר גם להיות זהיר, אבל כן להגיד שלום -  ולהסתכל בעיניים. כשמסתכלים בעיניים הקשר יותר אמיתי. ילד שאומר שלום עם מבט בעיניים יפתח את זה למיומנות של לקרוא אנשים. הכל מתחיל מדברים פשוטים.

איציק אברס, מאבטח בן 62, אב לשלושה

10. רותו מודן ממליצה להשתעמם
חשוב ללמד ילדים לקבל את השיעמום, וגם את החברה שלו, הבהייה. נראה כאילו התקופה שאנחנו חיים בה יוצאת מגדרה כדי להעביר מהעולם אפילו רגע אחד של שיעמום ובהייה. כבר אי אפשר ללכת סתם ברחוב, או לשבת בתור לדואר ולהשתעמם, או לחכות לרגע עם עצמך. תמיד יש לך גישה לאינטרנט, לאימיילים, ילדים לוקחים את האייפון של אמא לשחק. השיעמום הולך ונכחד.

אבל לאדם יוצר הרגעים האלה של השיעמום, אלה שבהם אין לך מה לעשות, יקרים וחשובים. השיעמום הוא הרגע שלפני פריצה של רעיון חדש. הוא מייצר חלל שבתוכו יכולים לצמוח רעיונות חשובים. הוא מאפשר ערנות לדברים שאתה לא רואה כשאתה עסוק.

ויש עוד משהו שלמדתי מהילדים ומעצמי: שיעמום הוא משהו שקשה לשאת, ולכן לפעמים מחליפים את "קשה לי" ב"משעמם לי". כשילד אומר "משעמם לי" ההורים נלחצים. יש איזה פחד מהריק, שתמיד היה, רק שעכשיו הרבה יותר קל למלא אותו. צריך לקבל שיעמום לא רק כדבר לגיטימי אלא גם חשוב, ולא למלא כל שנייה ושנייה בחומר מילוי מיידי, באינטרנט ומשחקים וכל הרעש - גם אני צורכת אותם, אבל הם מזון מעובד, רעיונות של אנשים אחרים.

אם הילד שלי אומר לי "משעמם לי" לא אציע לו מיד עשר פעילויות. כשאנחנו הולכים בשדרה אני מנסה את זה גם על עצמי, וזה קשה מאוד. למשל, לא להוציא מיד טלפון ולקרוא אימיילים. לתת לשיעמום להיות, לא להילחץ ממנו. לא לפחד להתמודד עם זה שהראש ריק. לא לפחד להתמודד עם עצמי.

רותו מודן, מאיירת, בת 47, אם לשניים

11. לבנות לפחות רהיט אחד
 

12. פרופ' שיזף רפאלי ממליץ ללמד את ילדיכם לתכנת
תכנות צריך להיות אחד מאבות המזון של למידה. מקצוע ליבה, לצד קריאה, כתיבה וחשבון. הוא אלומה של תובנות וכישורים חדשים, אבל כבר קלאסיים ומרכזיים לתפקוד בעולם נבון ומתקדם, אחד הכישורים החשובים של דורנו ושל הדורות הבאים. תחום הידע הזה כולל את האופן שבו אנחנו יוצרים ומבטאים הוראות למכונות שמשרתות אותנו. אם רוצים לגדל ילדים שהמחשב ישרת אותם ולא הם אותו, כדאי שניתן להם את המפתחות הנדרשים כדי "להדליק" ולכבות את המכשירים. לצערי מרבית מערכות הלימוד עדיין לא הפנימו את התובנה הזאת.

הבנת רעיונות התכנות אינה רק (ואפילו לא בעיקר) מצורכי פרנסה. זהו צורך עמוק יותר, הקשור למה שאנחנו יודעים על חיינו ועולמנו בכלל. ההבנה של תכנות מבוססת על חשיבה לוגית ונאמנות לדיוק, ודורשת סדר וחשיבה. תכנות דורש גם היקשים ודמיון. זהו גם תחום של הבעה ויצירתיות, עיסוק אקטיבי, "תבשיל" אינטלקטואלי הנרקח לא רק מחשבון וקריאה, אלא גם מכתיבה והמצאה. הוא מייצג עולם מיומנויות חדש, ומי שרוכש אותו מקבל זינוק גדול קדימה.

אנחנו רק לומדים בעשורים האחרונים את מכמני התכנות בכלל, ואת האופן שבו צריך ללמד ילדים לתכנת. אבל כבר למדנו שמושגים כמו משתנה ולולאה, רקורסיה ופונקציה ניתנים לעיכול אצל תלמידים צעירים. וברגע שהם מנכסים את הרעיונות האלה, הם הופכים לאזרחים יותר מעניינים ויצירתיים.

פרופ' שיזף רפאלי, ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה, בן 58, אב לשלושה

13. אהד פישוף ממליץ ללמד לשיר ולרקוד
כל ילדה וילד ראויים לתנאים שיאפשרו להם לשיר ולרקוד על בסיס קבוע. המיומנות הנרכשת החשובה כאן היא היכולת של כל אדם לפגוש את עצמו בתוך קולו וגופו ולשאוב מהמפגש הזה סיפוק והנאה. דרך שירה וריקוד אנחנו מעבדים תשוקות ופחדים, רצונות ותסכולים, חולשות ועוצמות. אנחנו מארגנים את עצמנו בתוך עצמנו ומול העולם. אנחנו פורקים אגרסיות. אנחנו מגלים דרכים חדשות להיות. בהנחיה נכונה, שירה וריקוד יכולים להפוך אותנו לאנשים טובים יותר. זה לא רעיון חדש כמובן, אלא רעיון ישן שנשכח. הגיע הזמן להיזכר בו.

אהד פישוף, מוזיקאי ואמן, בן 42, אב לבת

14. לסלק את המועקה
לדעת מתי צריך לא להתבוסס יותר מדי, להסיח את הדעת ולזוז הלאה.

15. בועז עמיחי ממליץ להשתהות במועקה

ילד נופל ומקבל מכה מקצה השולחן. הוא בוכה, מתלונן שכואב לו, כועס על השולחן, עלינו, על מישהו. מה אנחנו עושים? אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא שמציעים לי להחזיר לשולחן. הכוונה טובה: לפרוק את התסכול, להסיח את הדעת, ולעבור מפסיביות לאקטיביות. אף שלכולם ברור חוסר התועלת שב"להחזיר לשולחן", נדמה לי שכולנו שבויים במעגל הזה, של תגובה, של להילחם, שסיבתו העיקרית היא חוסר היכולת שלנו לשהות במצבים של אי־נוחות וכאב.

אם הייתי צריך ללמד את ילדיי דבר חשוב אחד שייקחו עמם למסע החיים, הייתי מנסה ללמד אותם לשהות באי־נוחות. לזהות אותה, לתת לה מקום, להרגיש את הכאב, לבכות אם צריך, ולא להיבהל. אין שום צורך להחליט מיד אם נדרשת תגובה ומה אופייה.

כהורה, חבר, בן זוג או בן, אני מגלה פעמים רבות שהצורך שלי לעזור אינו נובע רק מרצון להקל על סבלו של האדם השני, אלא גם מחוסר היכולת שלי לשאת את סבלו. כשהילד בוכה אנחנו אומרים לו: "לא קרה כלום!". כשמישהו מספר על התמודדות בחייו אנחנו מיד מנסים להציע פתרונות. אבל כמה היינו רוצים למצוא מישהו שיכול פשוט להקשיב לכאב שלנו, בלי לנסות לפתור דבר. כל כך רוצים – שהתרגלנו לשלם כסף רב עבור התענוג הבסיסי הזה.

היכולת להישאר באי־נוחות מתבססת על התצפית הראשונה שעליה דיווח הבודהה אחרי שהגיע לאותה חוויית התעוררות לפני כ־2,500 שנה. הוא הציע לנו להתבונן באי־נוחות, בכאב, במצוקה, ולזהות אותם בפשטות: "הנה אי־נוחות, הנה כאב, הנה מצוקה". התצפית הפשוטה הזאת והיכולת לא לברוח ולא להשיב מלחמה הן שמאפשרות לנו להמשיך הלאה, להבין את המקור האמיתי למצוקה שלנו, לראות את אפשרויות הריפוי ולאמץ דרך שתפחית בעתיד סבל דומה.

בעז עמיחי, לומד ומלמד במסורת הבודהיזם הטיבטי, חוקר מדיטציה בודהיסטית ומלווה רוחני, בן 47, אב לארבעה

16. אברהם אדגה ממליץ לא להיעלב

אחת הפרקטיקות החשובות שדרושות לחיים היא לדעת לא להיעלב. ממש לאחרונה הבן שלי הצטרף לחבורה של ילדים שהלכו לקאנטרי. השומר בשער שאל רק אותו: "מה, גם אתה באת לשחות?", סביר להניח שבגלל צבע העור שלו.

כיוון שהבן שלי למד לא להיעלב, הוא סיפר לי את זה כסיפור ממש סתמי, ולא פיתחנו אותו. כשהוא תיאר את זה כך הייתי גאה בו וממש שמחתי שהוא לא פירש את זה כעלבון. ילד אחר, שנולד וחונך על מנה גדושה של "שונאים אותך", היה מגיב לאירוע אחרת, אבל לימדתי את הילדים שלי שאדם שמעליב אותך חושף משהו שהוא לא רוצה שיידעו עליו.

אני תמיד נותן להם את הדוגמה של חבורת ילדות רזות שמצביעות וצוחקות על ילדה ואומרות עליה "שמנה". זה רק מעיד על הפחד שלהן.

אברהם אדגה, מהנדס וסופר, בן 47, אב לארבעה

17. בועז ויינשטיין ממליץ למצוא מנטור

סטודנטים נוהגים לשאול את עצתי בנוגע לקריירה בוול סטריט - באיזו חברה כדאי לעבוד, לאיזה צוות בתוך החברה יש הפוטנציאל הגדול יותר.

התשובה שלי היא שבתחילת הקריירה בפיננסים אין הרבה הבדל בין הבנקים הגדולים. הדבר הכי חשוב הוא להגיע לקבוצה שעושה דברים מעניינים.

אבל יותר מהכל, כשמתחילים, המפתח הוא למצוא מנטור ללמוד ממנו. נפל בחלקי המזל הגדול לפגוש אנשים שלימדו אותי את המקצוע בסבלנות וענו על השאלות העיקשות שלי עד שסוף סוף הבנתי מה קורה. גם עבור המנטור לראות את בן טיפוחיו מצליח זו חוויה מדהימה.

 

בועז ויינשטיין, המייסד ומנהל ההשקעות של קרן הגידור סבא קפיטל, בן 40, אב לשניים

18. להשתמש בחושים
להיות ערניים, פתוחים ודרוכים: להריח פריחה ראשונה של אביב גם בתוך העיר. לטעום מאכל ולהתעכב על כל הטעמים. להרגיש את הטקסטורה של משחק חדש. לשמוע את שכבות הקולות מסביב, להבין ממה מורכב מסך הרעש ומה שומעים בשקט.

19. לצלם

כי צילום דורש התבוננות, זיהוי פרטים והבחנה בין עיקר לטפל. והוא דורש לדעת להתבונן מהצד,

בלי להתערב. זו דרך מצוינת ללמוד ענווה.

20. לדמיין
 

21. יבגניה דודינה ממליצה על אהבה
הדבר המרכזי שצריך ללמד את הילד הוא שהוא אהוב. לא כחיזוק של האגו - שאז זה עלול לפעול לרעתו - אלא כדי לתת לו הרגשה שהוא יכול להגשים חלומות.

להיות שחקנית היה נראה לי חלום שכלל אינו בהישג ידי. אבא היה מורה והוא ממש פחד מהמילה שחקנית, זה נראה לו בוהמה וגיהינום. אבל ראיתי שאמא מאמינה בי, היא נתנה לי תחושה שאני מסוגלת, ואפילו אם היה לה בפנים פחד או ספק - לא הרגשת י. הרגשתי עטופה באהבה, אבל לא בהגזמה. זה היה שקט ואמיתי.

זה קרה גם כשברחתי למוסקבה בגיל 16. עזבתי את העיר הקטנה בבלארוס, ואמא ראתה שאי אפשר לעצור אותי. היא אמרה לי: "אם את ישנה בתחנת רכבת, שלחי מברק שאומר 'הסתדרתי'. אם מצאת מקום לישון, בבית או במלון, כתבי: 'הסתדרתי טוב מאוד', כדי שאבא לא ייבהל". זה דבר קטן אבל זה נותן הרבה ביטחון וחיזוק, לדעת שמקבלים אותך לא משנה איפה אתה נמצא, שתמיד יהיו בעדך גם אם עשית משהו מטורלל לגמרי.

יבגניה דודינה, שחקנית, בת 48, אם לבת

22. שהם סמיט ממליצה לדעת איפה הם חיים
לדעת איפה הם חיים

באחד הימים, כשבן העשרה תהה מה עוד אפשר לעשות בחופש הגדול מלבד לראות סרטים באינטרנט, לשחק כדורגל וללכת לים, הצעתי הצעה שבעיניו סימנה אותי סופית כבת העולם הישן: לשוטט בעיר ולהציב לעצמו מטרה - להכיר כל רחוב ורחוב בה. "אילו הייתי בגילך", אמרתי, "הייתי תולה בחדרי מפה גדולה, מחלקת אותה לקטעים, ובכל פעם - נניח, פעמיים בשבוע - הייתי בוחרת קטע אחר והולכת בו".

"בשביל מה זה טוב?", תהה.

"חסרות סיבות? כדי לדעת איפה אתה חי ואיפה לא, מה נהרס ומה נבנה, כדי להימלט משוטרים - ".

"נו באמת, אמא, כאילו שאת ברחת משוטרים".

"דווקא ברחתי", הפתעתי אותו. "פעמיים, בירושלים. פעם אחת כשהייתי בת תשע בערך, משוטרים מדומיינים, ופעם שנייה, בצבא, משוטרים צבאיים. בשתי הפעמים הצלחתי לחמוק בזכות היכרותי המוקדמת עם הסביבה".

לא הצלחתי לשכנע את בני לעסוק בפעילות ולטר־בנג'מינית תמוהה. אני מתנחמת בכך שהוא אינו בור גמור בכל מה שקשור לסביבת מגוריו. הוא הולך ברגל, רוכב על אופניים, נוסע באוטובוסים, ואולי גם אוצר במוחו את מפת שיטוטי ילדותו המוקדמת בחברתנו, שני הנודניקים המתעקשים להסב את תשומת לב ילדינו לסביבתם.

"איזה הר זה?", אנחנו מקשים, זה שנים, בכל נסיעה צפונה בכביש החוף.

"התבור?", הוא מהמר.

"הכרמל, אידיוט!".

נו, לפחות הבכורה קלטה. נמשיך להתעקש.

וגם אם לעתים נעשה שימוש באלוהי הנהגים, ה־GPS, נמשיך להביט בעד החלון ולראות את כל מה שטחו עיני הצג מראות: פריחה אביבית, גרפיטי על שלט דרכים, עדר עזים, טרסות, שופל אוכל הר, פועלי מעצ מבשלים קפה בצד הדרך. וגם את גדר ההפרדה נראה, לא כקו במפה - כקיר בטון כעור שאי אפשר להתכחש לקיומו, ולמה שהוא מסתיר מאחוריו.

 

שהם סמיט

 

23. הרב דניאל שפרבר ממליץ לנשום עמוק

לא להגיב באופן מיידי, לא לצעוק, לחשוב על ההשלכות של התגובה שלך ולבחון איזו תגובה אפשרית תועיל יותר.

הרב פרופ' דניאל שפרבר, חתן פרס ישראל במדעי היהדות, בן 72, אב לעשרה

24. פרופ' רבקה כרמי ממליצה להקשיב

כי לא מספיק לשמוע, צריך גם להפנים. צריך לנסות להבין מתוך כבוד בסיסי לזולת והערכה לאדם באשר הוא אדם, גם אם הוא ילד. וכמו כל דבר, גם הקשבה צריך ללמד דרך דוגמה אישית. קשה ללמד את היכולת להאזין, אבל עצם ההאזנה לילד היא תנאי בסיסי. לא רק לשמוע טכנית, כשהדעת נודדת למחוזות אחרים, אלא להתרכז בנאמר, לא לקטוע, לשאול שאלות מנחות, קצרות, לא לבקר, לתת במה. היכולת להאזין היא נכס לחיים ומפתח להצלחה בקשר בינאישי, במשפחה, במקום העבודה, בחברה בכלל.

פרופ' רבקה כרמי, רופאה וחוקרת, נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, בת 64, אם לבת

25. להגיב

לבחור נכון על מה להגיב, מתי נכון להתייחס לפגיעה שספגו, ואיך. לדעת אם הם מגיבים מהבטן, כדי להוציא את זה, או מגיבים מהראש, טקטית או אסטרטגית, ולהבין את המחירים. לגדל לשון חדה, לפעמים זה עוזר, אבל לזכור שהיא הרבה יותר אפקטיבית עם לב רגיש ושכל מרחיק ראות.

השתתפו בפרויקט:

ראיונות: דיאנה בחור-ניר

ראיונות נוספים: קרן צוריאל-הררי, טלי שמיר, אורי פסובסקי, ענת רואה

 

ראו גם:

100 דברים שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו - חלק א'

100 דברים שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו - חלק ג'

100 דברים שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו - חלק ד'