תעשיית העוני

אם חד-הורית לשני ילדים, ללא מזונות מהגרוש, מתקיימת מניקיון חדרי מדרגות ומקצבת ביטוח לאומי; קשיש ערירי שמתקיים מקצבה של 1,500 שקל; זוג הורים ושלושה ילדים, האב נכה ומובטל, האם מרוויחה שכר מינימום בחברת קבלן. כשמחירי המזון עולים, מאות אלפי משפחות בישראל מוותרות על תרופות, על חשמל, או פשוט קונות פחות אוכל. לא משנה מי אשם בעוני שלהם, לא משנה מדוע אינם יוצאים מהמעגל הזה והאם הם יכולים יותר, אלא משנה שיש שם אנשים עניים. אלה עניי עירנו.

מהצד השני אנשים פרטיים וארגונים גדולים מסרבים להשלים עם המצב, ותורמים חבילות מזון בחגים. בכל שנה מחלקים בישראל מאות אלפי חבילות מזון למשפחות נזקקות, על ידי מאות עמותות מקומיות וארציות. בשש השנים האחרונות חילקתי בפסח וראש השנה עשרות חבילות למשפחות נזקקות, שהכרתי באופן אישי בשכונות מזרח חיפה. גייסתי תרומות ומתנדבים במסגרת מתנ"ס קהילתי שבו עבדתי, וחלקנו אותן עם ברכת חג שמח. ברגשות מעורבים יש לומר. מעורבים עד כדי שאני שמח להפסיק.

מקבץ נדבות. על המדינה לוודא שלכל אחד מאזרחיה יש את האמצעים הבסיסיים לחיים בכבוד | צילום: שאטרסטוק

תעשיית השנור והשואו

כל עמותה מתגאה במספר החבילות שחלקה, כאילו זו תחרות על מוניטין העמותה. כל משפחה נזקקת עושה את השיקול שלה. יש משפחות שמקבלות 4-5 חבילות על ידי מספר עמותות שונות. לעומתן, משפחות שלא יודעות לדרוש או לא רוצות להתחנן, אינן מקבלות דבר. זו תעשייה של עשרות מיליוני שקל בשנה, ששמה פלסטר על פציעה. מפני שאף חבילה לא מוציאה מעוני. כדי לצאת מעוני צריך חכה ולא דגים. יותר מכך, משפחות רבות הופכות תלויות בתרומות הללו.

הבעיה היא לא חוסר היעילות. הרי כל מי שתורם – יבורך. כל מי שנתרם – שיהיה לו חג שמח. הבעיה היא ממשלות שזנחו את עניי העיר, מצפות שהם ישרדו את הג'ונגל הקפיטליסטי, וימשיכו לחיות כסמרטוטי הרצפה של החברה הישראלית ולהשלים עם מצבם – מתחננים לעמותות, תלויים בנדיבות העשירים, תלויים במחזור העסקי של התאגיד התורם, תלויים בפסטיבל ההתרמות המנסה לרגש מצד אחד, ולהרדים שאלות קשות מצד שני.

מה שרע בתעשייה הזו

בחברה מתוקנת אין זה תפקידם של תורמים לדאוג לאוכל לעניים. דווקא ז'בוטינסקי, שאינו השתייך לצד הסוציאליסטי, הגה את רעיון חמשת המ"מים – מורה, מרפא, מדור, מלבוש וראשון לפני כולם – מזון. על המדינה לוודא שלכל אחד מאזרחיה יש את האמצעים הבסיסיים לחיים בכבוד. זה המינימום, הבסיס לקיים חברה. האם המדינה צריכה להחזיק מפעלים, בנקים, חברות תקשורת וכו' - על כל אלה אפשר להתווכח. על אוכל ממש לא. כל אזרח צריך את התנאים הבסיסיים כדי שיוכל להשיג למשפחתו את חמשת המ"מים. הברירה של 20% מהמשפחות בישראל היא לוותר על חלקים מהבסיס הזה, כמו תרופות, אוכל או ציוד לבית הספר.

העניין הוא אפילו לא הפערים המטורפים שקיימים כאן בעשור האחרון, שרק הולכים ומתרחבים. זה בכלל לא העניין אם לאחד יש שלוש דירות ויאכטה, ומאות אלפים מתחננים לאוכל. העניין הוא אחר – האחריות. השאלה היא של מי האחריות למצב שבו 20% מהמשפחות מתקיימות על תרומות ועדיין המקרר ריק מדי.

מי שיטען שאין מה לעשות ואי אפשר לספק מזון לעניים – יש מספיק דברים שניתן לעשות. אפשר להעלות את שכר המינימום, להעלות את הקצבאות לקשישים, לדרג את תעריפי המים והחשמל לפי הכנסה, לחייב קבלנים לבנות דירות קטנות ובנות-השגה, לבנות דיור ציבורי, להפסיק את הפרטת החינוך והבריאות, להגביל מחירים של מוצרי יסוד. את הכסף אפשר לקחת מתספורת וחצי של יצחק תשובה, או מההטבות לתאגידים. "אי אפשר", יסלחו לי אנשים חסרי מעוף, זה ביטוי של לוזרים. אפשר אם רק רוצים חברה בריאה יותר שלא תלויה על שנור.