צילום: עטא עוויסאת
הטכנולוגיה שוב מבלבלת את המשפט: מי זכה במונדיאל 06'?
צ'רלטון, שרכשה את הזכויות הבלעדיות לשידור המונדיאל בגרמניה ב־2006, תבעה את טלראן תקשורת על שמכרה כרטיס המאפשר לקלוט את המשחקים מלווייני רשתות זרות. המחוזי פסק לטובת צ'רלטון, אך העליון קיבל את הערעור של טלראן, משום שהחוק אינו מונע פענוח שידורים מוגנים שלא ברשות בעל הזכות
הטכנולוגיה ממשיכה לבלבל את המשפט, ושוב מדובר בצפייה בשידורי ספורט בישראל שלא באמצעות בעל הרישיון.
במקרה הנוכחי מצאה חברת טלראן תקשורת דרך לאפשר צפייה במשחקי מונדיאל 2006 שנערכו בגרמניה שלא דרך ערוצי הצפייה של צ'רלטון, בעלת הזכויות הבלעדיות לשידור בישראל.
קראו עוד בכלכליסט
זאת באמצעות מכירת כרטיס מקודד המאפשר לפענח וליירט את המשחקים משידור לווייני של רשתות זרות, החסומות לקליטה בארץ. השאלה היא אם במכירה והפצה של כרטיס הפיצוח הפרה טלראן את הזכויות של צ'רלטון.
בארה"ב ובאנגליה הערעור היה נדחה
כמעט כרגיל אצלנו, בתי המשפט המחוזי והעליון הגיעו לתוצאות שונות. צ'רלטון, באמצעות עורכי הדין ליאור להב, דן וסטריך ומירן אליהו פורט, זכתה בבית המשפט המחוזי אצל השופטת ד"ר דרורה פלפל שקבעה כי הופרו זכויותיה.
לעומת זאת, העליון, בהרכב שכלל את צבי זילברטל, אליקים רובינשטיין ויצחק עמית, קיבל את ערעורה של טלראן, באמצעות עורכי הדין ד"ר גלעד וקסלמן, אלי שמעון ורחלי פרי־רייכמן, וקבע שלא הופרו הזכויות.
ואולם תחושת אי־הנחת של השופטים בשילוב עילה מתחום אחר, עשיית עושר ולא במשפט, הניעה את ההרכב בעליון להחזיר את הדיון למחוזי, שאולי יפסוק פיצוי כלשהו לצ'רלטון.
המחוזי קבע שטלראן מכרה כרטיסים לצורך מסחרי שאִפשרו את פענוח השידור המקודד. לפי קביעה זו, מחדד השופט זילברטל בערעור, טלראן אינה מבצעת מעשה "העברה" או "הפצה" של שידור, אלא מפיצה אמצעי לפענוח האותות שמשדר גורם אחר - הרשתות הזרות. מבחינה משפטית אין בכך הפרה, לא של טלראן ולא של הצופה בבית.
צ'רלטון טענה להפרה מצד הצופה בבית: "צפייה בתוכן מוגן ללא רישיון היא כמובן הפרת זכות יוצרים". מנגד, זילברטל דחה זאת: "הטענה מוטעית. פעולת הצפייה בתוכן מוגן אינה מהפעולות שנתייחדו לבעל זכות היוצרים בחוק. היא אינה טעונת רישיון על פי החוק, ועשייתה אינה הפרת החוק".
הערעור של טלראן התקבל בסופו של דבר בגלל החוק הישראלי. בעוד חוקי זכויות היוצרים בארה"ב ובאנגליה הרחיבו את ההגנה, כך שתחול גם נגד מפצחי הגנות למיניהם, המחוקק הישראלי טרם עשה זאת. החוק האנגלי אוסר פרטנית מעשים המאפשרים קליטת שידורים מוגנים ללא רשות. בארה"ב החוק אוסר ייצור מוצרים שתכליתם לעקוף הגנות טכנולוגיות. לעומת זאת, בעת חקיקת חוק זכויות היוצרים הישראלי החדש "היה המחוקק מודע לסוגיית אמצעי ההגנה הטכנולוגיים ולשאלה אם לאסור את עקיפתם ובחר שלא לכלול אותה בהסדר החקיקתי".
זילברטל סיכם: "מדינת ישראל בחרה שלא להגדיר עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים כהפרה של זכויות יוצרים. אל לנו לשכוח את עקרון היסוד שלפיו מה שלא תחום על פי דין בגדרי זכות יוצרים אינו חלק מאגד הזכויות המוגנות. משכך אין להלום את הטענה שעצם מכירת הכרטיסים, שמהווים אמצעי עקיפה לאמצעי הגנה טכנולוגיים, היא הפרה עקיפה של זכות היוצרים של צ'רלטון".
אף שהשופטים רובינשטיין ועמית הצטרפו לתוצאה זו, מצא לנכון השופט עמית להביע הסתייגות. "התוצאה שלפיה אין המשיבה (צ'רלטון - מ"ג) יכולה למצוא תרופתה במסגרת דיני זכויות יוצרים מעוררת אי־נוחות", והוא הסביר באמצעות דוגמה: "אילו עסקנו בממסר שמסיט את אלומת השידור לאזור טריטוריאלי אחר וכך מעמיד את השידור לרשות הציבור תמורת תשלום מבלי לקבל את הסכמת בעל הזכויות, מן הסתם היינו רואים פעולה זו כ'יירוט פיראטי' של השידור. האם אכן יש הבחנה מהותית בין התוצאה של יירוט פיראטי של שידור לבין פעולת הכרטיס? בשני המקרים היצירה המוגנת מגיעה לרשות הציבור בניגוד לרצונו ולהסכמתו של בעל הזכויות ובשני המקרים הפעולה נעשית לצרכים מסחריים".
ייתכן פיצוי לצ'רלטון לפי עילת עשיית עושר
ובכל זאת, ישועה כספית לצ'רלטון עשויה להגיע בזכות פרופ' דניאל פרידמן. בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" מ־1998 הוא חזה מצב שבו נמכר מפצח שידורים ללקוחות, "ואלה משתמשים בו כדי לצפות ללא תשלום בשידורים של הזולת (זאת שעה שאחרים נדרשים לשלם עבור צפייה זו). השאלה אם במקרה כזה קיימת עילה (של עשיית עושר ולא במשפט - מ"ג) נגדו איננה קלה. נניח שאין למכשיר כל שימוש חוקי ותפקידו היחיד הוא לפענח את קוד השידורים של התובע. אני נוטה לדעה שבמקרה כזה ראוי להכיר בעילת התביעה של המשדר נגד היצרן ומוכר המכשיר אך הנקודה איננה ברורה".
הערה זו אפשרה לעליון להחזיר את הדיון למחוזי כדי שיחליט אם להפוך את הנטייה של פרידמן לפסק דין המחייב בפיצוי לפי עילת עשיית עושר.
שאלה נוספת היא אם המחוקק הישראלי ירים את הכפפה וירחיב את ההגנה על זכויות היוצרים ובעלי הרישיון גם מפני טכנולוגיות עוקפות המביאות לאותה תוצאה של הפרה. עד היום, פסקי הדין של בית המשפט העליון בסוגיות דומות הפגינו איפוק והליכה בתלם הצר שהתווה המחוקק, וזאת על אף השורה התחתונה, שהכשירה לעתים תוצאות מקוממות.
2 תגובות לכתיבת תגובה