אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
למה הנבחרות נכשלות אבל ירדן ג'רבי מצליחה?

למה הנבחרות נכשלות אבל ירדן ג'רבי מצליחה?

והאם השאלה שאנחנו כישראלים צריכים לשאול היא: מדוע אנחנו אומת סטארט אפ ופחות מצליחים בניהול מערכות גדולות

10.09.2013, 09:03 | ניב נחליאלי

מבט נוסף על התוצאות העגומות של נבחרות ישראל בכדורגל ובכדורסל חושף פן מעניין שספק אם התייחסו אליו עד כה לעומק: במקביל לכישלונות האינסופיים שלנו בתחום הקבוצתי, דווקא בספורט היחידני אנחנו מצליחים די יפה – ירדן ג'רבי כממשיכת דרכם של אריק זאבי, אורן סמדג'ה; יעל ארד ואחרים, לי קורזיץ כממשיכת דרכם של גל פרידמן, שחר צוברי ואחרים כדוגמת גל נבו, יעקב תומרקין, אלכס שטילוב וכיוב'.

קראו עוד בכלכליסט

ירדן ג ירדן ג'רבי. כשאנחנו חושבים בקטן, אנחנו מצליחים יותר | צילום: אורן אהרוני ירדן ג

מעניין לנסות ולהבין מדוע יש פער כל כך משמעותי בין ההישגים בספורט היחידני הישראלי - שעובד מצוין עם משאבים מוגבלים - לבין הספורט הקבוצתי, לו יש הרבה יותר משאבים. ההבחנה בין ענפי נישה לבין ענפים פופולאריים היא כנראה תשובה חלקית ואולי אף מטעה – הג'ודו מהווה ענף ספורט מרכזי בעולם, כמו גם התעמלות קרקע או שחייה ובכל זאת ישראלים זכו באליפויות עולם ואירופה בענפים הללו.

האם מדובר רק בפערים פיזיים? כנראה שלא. בענפי קבוצתיים, היכולת לעבוד כצוות מצמצת ולפעמיים מבטלת את הפערים הפיזיים/גנטיים? אם כך, מהן הסיבות לכך? מדוע אנחנו לא מצליחים כקבוצה ומצליחים יותר כאינדיבידואליים? התשובה, כנראה, אינה רלוונטית רק לספורט אלא גם לעסקים ולתחום הארגוני.

חיים ממשבר למשבר

נתחיל בשורה התחתונה: אנחנו עם מוטה טווח קצר. אנשי מקצוע זועקים בעקבות כל כישלון להפסיק את ההתמקדות בצד הטקטי כבר בגיל צעיר: גם בכדורסל וגם בכדורגל הם טוענים שהמאמנים ממוקדים מדי בטקטיקה. מיקוד כזה הוא דרך טובה לנצח בגיל צעיר ולעזאזל שזה על חשבון השקעה ביסודות. בכדורגל ובכדורסל המאמן יבנה על שחקן מרכזי בגיל צעיר באופן שינצח לו הרבה משחקים. השחקן אמנם מצליח בגיל צעיר אך לא מקבל יסודות של משחק קבוצתי ויכולת לשתף פעולה עם שחקנים איכותיים שתידרש ממנו בבוגרים. כתוצאה מכך רואים שחקנים שיודעים לתת דריבל יפה אבל איטיים במהירות החשיבה שלהם ולא מצליחים לפתח רמת משחק גבוהה עם חבריהם לקבוצה. 

לא יהיה זה נכון "להאשים" את המאמן. הוא עצמו נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית בה הוא מוערך רק לפי הישגים וההורים "יושבים עליו" כדי שישתף את בנם במשחק. כולנו חיים כאן מעכשיו לעכשיו, בלי בדל סבלנות לתהליך ולבנייה מסודרת של תשתיות. ברגע שקבוצה מפסידה יש מחול שדים ולחץ היסטרי. תשאלו כל כדורגלן ששיחק בחו"ל לגבי ההבדלים במשחק  והוא ידבר על היחס השפוי בקבלת ניצחונות והפסדים. אנחנו עם חרדתי שחי על גבול ההיסטריה.

גם בארגונים שאינם ספורטיביים המצב דומה. לא בכדי אנחנו אומה של סטארט אפים בתחום ההיי טק אבל עם מעט חברות גדולות ומצליחות לאורך זמן.

בתחום העסקי קשה לישראלים לאזן בין חשיבה לטווח ארוך לבין מחשבה לטווח קצר. כתוצאה מכך נצליח בשעת משבר עם הגב לקיר ונוקיר את הגיבורים שהצילו את החברה ממצב ביש מול לקוח גדול אך לא נשכיל לצמצם הגעה למצבי קיצון כתוצאה מעבודה שיטתית השמה במרכז את אלו שעובדים בצורה נכונה. ההיי-טק חי מטבעו "על הקצה" והיכולות שלנו לניהול משברים היא יכולת מאוד חשובה אבל לאורך זמן, החברות הגדולות באמת הן אלו שמצליחות להפוך את המכונה למשומנת, כולל יכולת לוותר על עסקה קורצת לטווח הקצר שתאפשר לחברה להתפנות לפיתוחים אסטרטגיים בעתיד.

אנחנו לא באמת יודעים לעבוד ביחד

 

לא נעים להודות, אבל מעם שהמציא את הקיבוץ, שחי בגישה סוציאליסטית מתקדמת הפכנו לעם שכל אחד עסוק בעיקר בעצמו, שאכפת לו מעצמו עד שמצא עצמו ממציא לעצמו סיסמאות כמו "ערבות הדדית" כדי להציל משהו ממה שהיה כאן.

גם הצבא מלמד אותנו "להשלים חוסרים" ממחלקה אחרת אבל לא פשוט למצוא מערכות מתפקדות שחבריה באמת מסכימים על מטרה משותפת ופועלים לפיה. אחת מנקודת הכשלים של ארגונים ישראליים רבים היא היכולת לעבוד בשיתוף פעולה עם מחלקות אחרות. מאוד קשה למצוא מנהלים ישראליים שלא מאשימים את "החטיבה האחרת" במחדלי הארגון ומקבלים החלטות מתוך מה שטוב לארגון כולו ולא בהכרח מה שטוב ליחידות אותן הם מנהלים.

אז בכדורסל עומרי כספי ייקח על עצמו זריקות לא מתאימות בשביל הסטטיסטיקה האישית שלו וכדורגלן כשרוני כמו גיא אסולין לא ימשיך באקדמיה של ברצלונה בגלל קושי של המועדון להסתדר עם אביו. כמו כן, ההתאחדות לכדורגל בנויה מקבוצת אנשים שכל אחד חושב על האינטרסים האישי שלו וכך גם איגוד הכדורסל בנוי. אין ראיה של האינטרס של הכלל.

בסופו של דבר של דבר, אנחנו באמת מתקשים לנהל מערכות גדולות. אפילו המערכת הגדולה ביותר בישראל, צה"ל, מתקשה להתמודד עם חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ויעילה מבחינה חברתית וכלכלית.  

כשאנחנו חושבים בקטן, כמו סטארטאפים, סיירות צבאיות או ענפים אישיים בספורט - אנחנו יכולים להגיע להישגים בינלאומיים. אבל ככל שהמערכת יותר גדולה, אנחנו מאבדים את זה. ולא רק בספורט.

הכותב הוא מנהל מש"א בחברת היי טק ומרצה לניהול בוינגייט

תגיות

10 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

8.
עוד משהו שמאפיין ג'ודו ושאר ענפים שישראלים מצליחים בהם
בג'ודו יש קטגוריות משקל ולכן כל ספורטאי מתחרה רק בספורטאים שהם בגודל שלו. זה כמובן לא המצב ברוב ענפי הספורט האחרים כמו אתלטיקה, שחייה וכדורגל. בהתעמלות אין קטגורית משקל אך מצד שני לא צריך להיות בעל כישורי כח, מהירות או סיבולת על אנושיים. צריך הרבה קואורדינציה. לכן בשני הענפים הללו יש לישראלים סיכוי טוב יותר להצליח וזו גם הסיבה שאסייתים מצליחים בתחומים האלה- באומנויות לחימה הם יכולים להביס מתחרים בגודל שלהם. בהתעמלות יש להם כנראה תכונות פיזיות כמו משקל קל שמאפשרים להם להתחרות בהצלחה רבה בתחום. בגלשני רוח יש פחות חשיבות לגנטיקה יוצאת דופן. צריך להיות קל משקל ואתלטי יחסית ומה שקובע זה בעיקר המיומנות בשיוט על הכלי. לכן גם ענף זה מנטרל את הנחיתות האתלטית שישראלים סובלים ממנה.
סיקסק , קישון  |  11.09.13
7.
השחקנים בכדורגל מפתחים מנטליות בזויה של ערסים וזו התוצאה
מחפשים לחפף, לזייף, לשתות כל הלילה ואגו גדול וככה יוצא שלאנשים ממוצעים בחד"כ פשוט יש יותר כושר גופני מאשר לשחקנים מקצועיים. אם היו מהירים יותר, בעלי יכולת זינוק גבוהה יותר ובעלי כוח מתפרץ חזק הרבה יותר אז זה היה מפצה באופן משמעותי על טכניקה חלשה יחסית לעומת בוגרי בתי ספר לכדורגל מילדות באירופה. בשביל לרוץ צריך או מסילה פשוטה או טיילת. בשביל כל היתר - עדיף אימוני משקולות בחד"כ סביר או לכל היותר אימונים ספרטנים קלאסיים.
שוזי  |  11.09.13
6.
גם יפן, סין,קוריאה ומעצמות ספורט אחרות גרועות בספורט קבוצתי
נקודה מעניינת למחשבה (לדעתי לפחות). מדינות במזרח הרחוק שמשקיעות הרבה יותר ממנו בספורט בכל זאת נוטות להיכשל בספורט קבוצתי למרות הנטייה לחשוב שמבחינה תרבותית הם הרבה יותר מותאמים לעבודת צוות לא רק בהשוואה לישראל גם גם ביחס לכמעט כל מדינה אחרת בעולם. כנראה שנחיתות גנטית באתלטיות היא כן משמעותית.
סיקסק , קישון  |  11.09.13
לכל התגובות