כפרות בוול סטריט

כריס ארנדי, סוחר עשיר שעשה הרבה כסף בוול סטריט, יוצא מביתו שבשכונת ברוקלין הייטס היוקרתית, נכנס לאוטו המרווח שלו, ונוסע לחפש סמים וזונות. ארנדי לא מחפש תענוגות, ריגושים מהירים או בריחה. להפך. אחרי שני עשורים שבהם היה ספון מאחורי חומת מסכים בחדר המסחר, ארנדי מנסה היום להישיר מבט אל המציאות כמו שהיא. חמוש בעט ובמצלמה, ואחרי שהותיר את וול סטריט מאחוריו, ארנדי מקדיש כיום את זמנו לתיעוד חייהם הקשים של המכורים, הזונות, חסרי הבית וחסרי המזל של האנטס פוינט - השכונה הענייה ביותר בניו יורק.

כשמביטים בצילומים הפצועים והכואבים של ארנדי (Arnade), קשה לנחש שהאיש שאחראי להם בילה את רוב חייו הבוגרים בגורדי השחקים הבוהקים של דרום מנהטן. שם הוא היה מוקף בבנקאים מצליחים ועשירים, אבל בעצם לא נדרש לתקשר עם אנשים אחרים. בתפקיד האחרון שלו, כאשף מספרים שסוחר עבור סיטיבנק, הוא יכול היה לשבת ימים שלמים מול המסך, בבדידות מזהרת. "אפילו לא הייתי צריך לדבר עם אף אחד. וול סטריט עברה משימוש בטלפונים לשימוש בקבוצות צ'ט. זה היה מספרים ומילים על מסך".

כך, דרך מסכי מחשב, ארנדי ראה את העולם. באמצעות משוואות משוכללות הוא ניסה לצפות לאן ילך השוק, ולעשות כמויות עצומות של כסף. "אתה נעשה מאוד ציני כשאתה רואה ככה את העולם", אומר ארנדי (47) בראיון ל"כלכליסט". "כי המספרים האלה שאנחנו מזיזים מצד לצד, הם בעצם אנשים".

“הגענו למצב שבו אנחנו יודעים למקסם הכל, לעשות הכל בצורה הכי יעילה, מבלי לחשוב איך להפוך את עצמנו או אחרים למאושרים יותר או להפחית את הסבל בעולם. אני מניח שנאיבי מצדי להגיד את זה. אבל אני מרגיש שחיים שבהם אתה רק מסתכל על מסך מחשב ועושה כסף על ידי להטוטנות במספרים, הם פשוט לא סוג החיים שאני רוצה לחיות".

תהליך ההתפכחות של ארנדי מתעשיית הכסף היה ארוך ואטי. לבסוף, לפני שנה וחצי, הוא החליט להתנתק סופית מעמדת המסחר, והתפטר מעבודתו בסיטי. מאז הוא עוסק בכתיבת מאמרי ביקורת נוקבים על המערכת הפיננסית עבור עיתונים נחשבים כמו "הגרדיאן" או "סיינטיפיק אמריקן", ומחבר ספר שיסביר "איך המספרים השתלטו על וול סטריט ואיך אנשים חמדניים ניצלו את המספרים האלה לטובתם". אבל את עיקר זמנו הוא מקדיש לסיפוריהם של אלו שלא שפר עליהם גורלם, ושאת קולם הוא מנסה להביא לשאר העולם.

"הם אנשים אמיתיים, אינדיבידואלים, והם לא חשובים פחות מהאנשים שאני מכיר בוול סטריט", הוא אומר. "הם פשוט נולדו לנסיבות נוראיות וחיים עם מחלה נוראית. זה נותן לך פרספקטיבה חדשה כשאתה מבלה זמן עם אנשים שאין להם כלום".

 

זו הכפרה שלך?

"אני חושב שכן. אני בא מרקע דתי מאוד משונה. אבא שלי היה יהודי לא דתי, אבל קיבלתי חינוך קתולי כי גרנו בעיירה קתולית. בקתוליות ישנו אקט הכפרה, שזה הדבר שהכומר אומר לך לעשות אחרי הווידוי כדי לכפר על החטאים. אתה אומר 'גנבתי ממתק', והכומר אומר 'או.קיי, תגיד 'הייל מרי' חמש פעמים ותעזור לאמא שלך אחרי ארוחת הערב'. אני כבר לא דתי, אבל אני חושב שמה שאני עושה היום הוא סוג של כפרה".

מעבודותיו של כריס ארנדי 

 

מה החטא שלך?

"לא עשיתי שום דבר רע באופן מובהק. עשיתי טעויות, אבל לא משהו שערורייתי. היתה רק שנה אחת שבה הפסדתי כסף. והאמת שהפסדתי רק 2 מיליון דולר - שזה סכום מביך. אבל הייתי חלק מתעשייה שעשתה הרבה דברים רעים. חלק מתנועה שנכשלה, מפילוסופיה שאני לא מאמין בה יותר. המשבר הפיננסי של 2007 היה רגע מכונן בשבילי, שאישר ספקנות שכבר התחלתי לפתח. הגישה שלי היתה: 'תראו, פישלנו, מה עושים עכשיו?'. אבל כשהבטתי סביבי, ראיתי שרוב האנשים חושבים שלא פישלנו בכלל. הם רצו להאשים אחרים. יש הרבה אנשים שאחרי המשבר פשוט התבצרו עוד יותר בתפיסת העולם הזו של 'יופיו של השוק החופשי'. אבל יופיו של השוק החופשי זה פשוט בולשיט".

כותב וחותם וסופר ומונה

המסע של ארנדי אל וול סטריט והחוצה ממנה החל אחרי שסיים דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת ג'ון הופקינס. "קשה לי להסביר כמה מעט הבנתי אז בפיננסים. בקושי ידעתי מה זה בנק. חשבתי בכלל להיות חוקר סופות הוריקן", הוא מספר. "אבל כתבתי מאמר קטן בפיננסים, פתרתי בעיית תמחור אופציות, וכך וול סטריט מצאה אותי. התחלתי לקבל הצעות. השנה היתה 1993, וכולם אז חיפשו עובדים".

הוא הצטרף לקבוצת ניהול האג"ח של בנק ההשקעות סלומון ברדרס, שלימים הפך לחלק מסיטיגרופ, הבנק הגדול בעולם בזמנו. אחרי סיבוב קצר באגף המחקר, ארנדי הפך לסוחר: באופציות, באג"ח, בנגזרי אשראי, בשערי ריבית ובמטבע חוץ. מ־2006 עד סוף 2012 הוא עסק בנוסטרו - כלומר מסחר בכספים של הבנק עצמו.

"בשנים הראשונות די חיבבתי את וול סטריט", הוא אומר, "זה היה עיסוק בין־תחומי: יום אחד היית צריך לדעת מתמטיקה, למחרת פוליטיקה, וביום שאחרי סוציולוגיה ופסיכולוגיה. נהניתי מזה ונהניתי מהאנשים. אבל זו גם התקופה שבה המספרים החלו להשתלט על העסק".

התחושה שמשהו לא לגמרי בסדר החלה לנבוט אצל ארנדי מוקדם, אחרי ההתרסקות המהדהדת של LTCM - קרן הגידור שבה עבדו הכלכלנים זוכי הנובל רוברט מרטון ומירון שולס - בעקבות המשבר הפיננסי ברוסיה ב־1997. "התחלתי להאמין שהשווקים הם במובנים רבים לא ידועים ולא צפויים, ושהשימושים המתמטיים בוול סטריט הם במובן מסוים משחק של טיפשים", הוא אומר, "אבל אף אחד לא רוצה שתדע שהשווקים לא צפויים. כי אם זה המצב, העמלות צריכות להיות הרבה יותר נמוכות. לאף אחד אין אינטרס להודות בזה כי לאף אחד אין אינטרס לעשות פחות כסף.

"עבדתי שם 18 שנה והגעתי לאט לאט למסקנה הזו. אבל בינתיים גם נשביתי בעצמי בקסמו של ההייפ, וניסיתי להצמיח את העסק. אבל איפשהו במעמקים תמיד היתה לי תחושה שמשהו פה לא יעבוד". נקודת המפנה הגדולה היתה במשבר הפיננסי, שבו ארנדי קיבל אישוש לתחושותיו.

ובכל זאת נשארת בוול סטריט אחרי המשבר.

"כן, נשארתי עוד ארבע שנים".

היית שיכור מכסף?

"לא ממש. לצערי, כסף מעולם לא היה הקטע שלי. אם הוא כן היה, הייתי עושה הרבה יותר ממנו. אני פיזיקאי בנשמתי. זה היה יותר תרגיל אינטלקטואלי בשבילי. נהניתי מהעשייה ואהבתי את האנשים שעבדתי איתם - וחשוב לי להדגיש שיש הרבה אנשים טובים ומוסריים בוול סטריט".

אז ממה בכל זאת נגרם המשבר?

“חמדנות. זה עד כדי כך פשוט".

וארנדי מרחיב. "לדעתי, הבעיה הכי גדולה בוול סטריט היא האופן שבו אנשים מתוגמלים. אתה מקבל כסף כשההשקעות שלך רווחיות, אבל כשההשקעות שלך מפסידות, אתה אישית אף פעם לא מפסיד כסף. זה נכון במיוחד במוסדות הגדולים, שבהם אין לך תחושת בעלות על המקום, כך שהתמריץ המתמטי כסוחר ומנהל היא לקחת כמה שיותר סיכון. במבט לאחור, אם אני הייתי עושה את זה, הייתי מרוויח הרבה יותר כסף. ולמרבה הצער, האנשים שיצרו הכי הרבה נזק, הם גם אלו שהרוויחו הכי הרבה כסף. הם אלו שהכי פחות חששו מלהפסיד". כדוגמה ארנדי נותן את צ'אק פרינס, הבוס הגדול של הבנק שבו עבד, סיטי, שנזקק לחילוץ ממשלתי במשבר. "צ'אק פרינס יכול להרשות לעצמו לא לעבוד עוד יום אחד בחייו. וכך גם האנשים שהפילו את ליהמן ברדרס".

מעבירין את רע הגזרה

בסוף השבוע הקרוב ימלאו כבר חמש שנים למשבר הפיננסי. אבל ארנדי טוען שדבר לא תוקן, שאותן בעיות עומק עדיין רווחות בוול סטריט. למשל, התמריצים שמעודדים נטילת סיכונים מוגזמת. "כדי לתקן את הבעיה הזו, צריך לשלם לאנשים בחבילות שמשקפות את הרווחיות שלהם לא רק בשנה החולפת אלא בכל הקריירה. ובנוסף, התגמול צריך להיות בכסף שקשור לחברה ואי אפשר להוציא אותו מיידית, למשל באג"ח של הבנק שבו אתה עובד. כי לפעמים מתברר אם העסקה היתה מוצלחת או לא רק אחרי עשר שנים. השיטה הנוכחית גורמת לאנשים לעשות דברים טיפשיים".

מעבר למדיניות התגמול, ארנדי טוען שאחד מחוליי המגזר הפיננסי הוא השתלטות המשוואות על המערכת. אך בניגוד לרבים אחרים, הוא לא חושב שהבעיה טמונה במשוואות סבוכות ומתוחכמות שרק דוקטורים לפיזיקה כמוהו מסוגלים להבין, אלא במשוואה שכל תלמיד תיכון יכול להבין: משוואת המינוף. בגדול, המשוואה אומרת שכל השקעה שבה אתה יכול לקבל ריבית גבוהה יותר מהריבית שאתה משלם כדי ללוות את הכסף, יכולה להניב כל תשואה שתרצה - הכל עניין של גודל ההלוואה שתיקח. הכל עניין של מינוף. זה ההיגיון ששולט בוול סטריט, ובמיוחד בבנקים, שבמינוף אדיר הפכו לגופי ענק בגודל מפלצתי.

"הבעיה הכי גדולה בפיננסים, הפיל בחדר, היא הבנקים. לג'יי.פי מורגן יש 2 טריליון דולר בנכסים. את זה שהבנק הזה גדול מכדי ליפול כולם יודעים. אבל הוא גם גדול מכדי להצליח. איך בכלל מנהלים דבר כזה? הפתרון הוא די פשוט: לדאוג שלמוסדות לא יהיה יחס מינוף גבוה מדי. כשאתה קונה בית בארה"ב, למשל, אתה צריך לשים מקדמה - בנקים צריכים לנהוג בצורה דומה. אם הם לווים 80 דולר, הם צריכים שיהיו להם 20 דולר בכיס. עכשיו יש להם 4 דולרים. לא מאוד קשה לשנות את המצב הזה".

וזה יפתור את רוב הבעיות?

"זה יעזור מאוד. אם באמת רוצים לפתור את הבעיות, צריך לפרק את הבנקים, צריך לשנות את מבנה השכר בוול סטריט, צריך רגולציה יותר טובה על נגזרים וצריך הלימות הון גבוהה יותר. ואף אחד מהדברים האלה לא מסובך במיוחד, לפחות תיאורטית".

זה באמת יכול לקרות? וול סטריט יכולה להשתנות?

"אני חושב שכן. כשהגעתי לוול סטריט, זה היה מקום קטן יותר. בנקאות היא לא מקצוע רע, ובנקים הם דבר נחוץ. בתור ילד ביליתי עם אבי הרבה במדינות קומוניסטיות: צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ורוסיה. כך שאני מכיר את הצד השני, ואני מאמין גדול בשוק החופשי. עם זאת, צריך שבנקים יהיו בגודל כזה שהעובדים שלהם ירגישו מחויבות ובעלות על הבנק. ולא קשה לעשות את זה. בעיניי, הרגע שבו וול סטריט הלכה לאיבוד היה כאשר בנקי ההשקעות הפכו משותפויות פרטיות לגופים בבעלות ציבורית. גם לפני כן הם עשו טעויות, אבל אלה היו טעויות קטנות שהשפיעו על כמות אנשים קטנה. הם היו תאבי בצע, אבל עם הכסף של עצמם".

ובזמן שהאנשים שהביאו להפסדים של מיליארדים גרמו לפשיטות רגל של חברות ענק, וכמעט רוששו את העולם מסתובבים חופשיים ועשירים, החברים החדשים של ארנדי - כך הוא קורא לאנשים שהוא מצלם בשכונת האנטס פוינט - נענשים על ימין ועל שמאל על פשעים ועבירות קלות. מדי זמן מה הוא נוסע לבקר אותם בכלא רייקרס. הם מגיעים לשם די הרבה, לרוב לסבבים של כמה חודשים, בגין עבירות כמו אחזקת מזרק, שימוש בסמים או זנות. כפי שארנדי ניסח זאת במאמר מכה הדים שאותו פרסם השבוע ב"גרדיאן" הבריטי: "העשירים עושים טעויות, העניים הולכים לכלא".

מי יעני ומי יעשר

את הרגישות שלו לסבלות הזולת ואת הפתיחות שלו לתרבויות אחרות ארנדי קיבל בבית. אביו, יהודי שברח מגרמניה לפני המלחמה, היה פרופסור למדע המדינה שהתמחה בחקר השואה, רצח עם וזכויות אדם. "טיילנו כל הזמן סביב העולם, וזה היה החינוך שלי", מספר ארנדי. "לא היה לנו הרבה כסף, אבל ההורים שלי סיפקו לנו חינוך, מקום בטוח לגור בו והזדמנויות לראות עולם".

כמו אביו גם הוא אוהב לצאת למסעות, אבל קרוב לבית, בניו יורק, בשכונות הפחות מוכרות, הנחבאות, הכושלות של העיר. הוא הגיע אליהן בשנים שאחרי המשבר הפיננסי, בתקופה שהחלה להתבשל אצלו ההחלטה לעזוב את וול סטריט. "באותה תקופה התחלתי לרכז את האנרגיות שלי בדברים אישיים יותר, כדי להקל את המתח. התחלתי לצאת להליכות ארוכות בעיר עם המצלמה שלי, וזה התחיל למלא יותר ויותר מהזמן שלי. ככל שהתפכחתי לגבי וול סטריט, כך מצאתי את עצמי מתרכז יותר ויותר בצילום".

ויותר ויותר ארנדי מצא עצמו נמשך אל הנרקומנים והזונות, האנשים בשולי החברה, בשכונת האנטס פוינט בברונקס.

למה התחלת לצלם דווקא את האנשים האלה?

"התהלכתי ברחובות ניו יורק וכולם אמרו לי: אל תלך לשכונה הזו, היא מסוכנת. וכשאומרים לי לא לעשות משהו, אני נוטה לעשות את זה. הלכתי לשם, וזה לא היה מסוכן כמו שאמרו. וברמה מאוד אישית, פשוט התחלתי לחבב את האנשים האלה. הם חכמים, מצחיקים, ומאוד מודעים לעצמם. וגם מאוד טראגיים. יש להם מחלה, והם לכודים במעגל שכואב לצפות בו וכואב להם לחיות אותו. והסיפורים שלהם ריתקו אותי.

"התחברתי איתם והתחלתי לצלם אותם יותר ויותר, בתמונות שמשקפות את מי שהם באמת, לא כמו שאחרים או התקשורת רואים אותם. ואני מנסה לספק להם במה קטנה שבאמצעותה הקול שלהם יהיה חזק יותר, כדי שאנשים יבינו אותם".

ארנדי כותב את סיפוריהם קורעי הלב של חבריו החדשים ומצלם אותם בסביבתם הטבעית, במאורות הסמים וברחובות. הוא מציג אותם במלוא עליבותם אבל גם מקפיד לשמור על כבודם, על אנושיותם. הוא מתחבר איתם, מנסה לעזור להם, מבין אותם. הצילומים שלו זוכים להרבה חשיפה: יש לו 22 אלף עוקבים בפייסבוק, חשבון פליקר פופולרי, ותערוכות רבות.

"מתסכל אותי שיש אנשים שחיים את כל חייהם בניו יורק ולא מודעים לזה ש־5 מייל מהם נמצאת אחת השכונות העניות במדינה", הוא אומר, "ממוצע ההכנסה השנתי בהאנטס פוינט למשפחה הוא 16 אלף דולר. באפר איסט סייד במנהטן הממוצע השנתי הוא בערך 200 אלף דולר. וזה מרחק של 15 דקות נסיעה. מאוד קשה לי לרסן את הכעס על המדיניות שאני רואה שם. בלי להיות יותר מדי סוציאליסט, אני חושב שיש לנו שתי אמריקות שונות לחלוטין".

"לחברים ההומלסים שלי אין שום דבר בחיים חוץ מהתמכרות. ובכל זאת אף אחד מהם מעולם לא הביע כעס על אנשים עשירים. הם יודעים שיש לי כסף, הם מביעים צער על כך שלהם אין את זה, אבל הם לא כועסים, הם שמחים בשבילי. במקרים רבים הם נולדו למצבים שאני לא חושב שהרבה מאיתנו יכולים לצאת מהם. להיאנס בגיל שמונה או תשע, להימכר תמורת כסף על ידי ההורה שלך בגיל עשר.

"ומנגד, כשאני בוול סטריט, אני עד להרבה כעס שמופנה כלפי העניים. אנשים שעשו הרבה כסף חושבים שכל אחד יכול לעשות את זה. יש להם גישה של 'אל תעלו לי את המסים, זה פשוט יגיע לאנשים עצלנים'. הם חושבים שהעניים פשוט צריכים לעבוד קשה יותר. אבל העניין האמיתי הוא הרי איפה אתה מתחיל, ומה ההזדמנויות שקיבלת.

"ככל שביליתי יותר זמן בשכונות עניות, הבנתי שעוני הוא רק החיכוך שמאט כל תנועה. לכל מקום שאליו תפנה, יהיו לך פחות הזדמנויות ממישהו שיש לו כסף: מחסור בחינוך, במידע, בבריאות, באינספור דברים. בכל נקודה בחייך יש יותר מכשולים שמעכבים אותך. ואילו רוב האנשים בוול סטריט באים מרקע טוב מאוד. הם אולי לא חושבים עליו ככה, אבל משפחה יציבה, אבא שלא מרביץ לך, מערכת חינוך שיש לה משאבים: להרבה אנשים אין הדברים האלה. הייתי רוצה שאנשים שיש להם כסף והצליחו - ואין לי בעיה עם אנשים כאלה - ישימו דברים בפרופורציה ויראו מה הביא אותם לאן שהגיעו ומה עוצר אחרים. זה לא עצלנות, זו לא טיפשות, זה מחסור בהזדמנויות וזה חוסר מזל".

אתה חושב שאתם צריכים לשלם יותר מסים?

"ללא ספק. תראי, ביליתי הרבה זמן במחקר שווקים מתעוררים. ברזיל, הודו, מקסיקו. מה שהורס מדינה זה פערי הכנסה, זה היעלמות מעמד הביניים, וזה המקום שאנחנו הולכים אליו עכשיו בארה"ב. ואפילו אם תשימי בצד את העניין המוסרי, אני לא חושב שזו דרך מאוד חכמה לנהל מדינה. ההבדל בין להרוויח מיליון דולר ל־900 אלף דולר הוא לא גדול. אתה עדיין יכול לקנות משקאות מרטיני במחירים שערורייתיים ואת בית הקיט בהאמפטונס. אבל אם ה־100 אלף דולר האלה היו הולכים לעניים, הם היו הופכים פתאום להרבה כסף".

ולך היו בית בהאמפטונס וקוקטיילים יקרים?

"לא ממש. אני יותר בקטע של בירה זולה. אבל הילדים שלי למדו בבית ספר פרטי. אני גר בברוקלין הייטס, שהיא אחת השכונות היקרות בניו יורק. אנחנו יוצאים לחופשות יפות. יש לי מזל גדול, מעולם לא טענתי אחרת".

הכסף הוא גם מה שנתן לך חופש לצלם הומלסים.

"כן. בשלב מסוים אני אצטרך להתחיל להרוויח כסף שוב. נראה", הוא נאנח בייאוש.

יש סיכוי שתחזור לוול סטריט?

"תראי, אני כן מתעניין במדיניות ואני יודע שאני יודע לנהל סיכון בצורה מאוד טובה. לא הייתי רוצה לחזור להיות סוחר, אלא אם זה מסחר שאני מאמין בו, ניהול פסיבי של תיק סל שאתה גובה עליו עמלה נמוך. הייתי רוצה להיות מסוגל להגיד ללקוח בכנות: 'הי, אנחנו עושים את המיטב עבורך, ואנחנו לא יודעים לצפות את העתיד'".

 

אולי תרוויח כסף מצילום?

"אף אחד לא ממש רוצה לשלם כדי לראות עניים. אף אחד לא רוצה להציץ מאחורי הווילון. אנשים לא רוצים לדעת איך האוכל שלהם מיוצר, או למה המוצר הזה שהם קונים שיוצר במקסיקו הוא כל כך זול. זה פשוט הטבע האנושי. אני מבין את זה. אנשים לא רוצים שיזכירו להם כל הזמן עד כמה החיים קשים".