הפי אנד?

סרטים ישראליים כמו "ואלס עם באשיר", "עג'מי", "שומרי הסף", ו"הערת שוליים" הגיעו למועמדות לאוסקר, וסרטים נוספים זכו לחשיפה בולטת בפסטיבלים בינלאומיים חשובים.

האם ההכרה הבינלאומית מחלחלת לתוך הענף, ומסייעת בהפקת סרטים חדשים? האם הצלחה של במאים ישראליים מוכרים מסייעת למפיקים הישראליים ליצור קשר עם גורמי הפקה בעולם, ולגייס כסף להפקות נוספות?

לדברי משה אדרי, מפיק ומפיץ סרטים, ומבעלי "סינמה סיטי", ההצלחה הבינלאומית של סרטים ישראליים בהחלט פותחת דלתות למפיקים ישראליים שמחפשים מימון וקשרים בחו"ל. בנוסף, הסרטים האלה משמשים "כרטיס ביקור"  של החברה הישראלית, ועשויים להגביר את העניין בתכנים שנוצרים כאן. אדרי מעריך, שבענף מושקעים כ-150 מיליון שקל בשנה, סכום נכבד, אך עדיין יש צורך במשקיעים פרטיים נוספים שיכניסו כסף לתחום. בקולנוע יש סיכון, הוא אומר, יש סרטים טובים שזוכים לביקורות מצוינות, לקבלות פנים יוקרתיות עם קוויאר ושמפניה, אבל לא מכניסים כסף בקופות.

דוד ליפקינד, מנהל ההפקות והכספים של קרן הקולנוע הישראלי מציין ש"חוק הקולנוע" שהעביר לקולנוע הישראלי כ-70 מיליון שקל בחמש השנים האחרונות, הביא הרבה שקט תעשייתי  לענף, ובסך הכל איפשר לתעשיית הקולנוע לייצר כ-35 סרטים בשנה. להערכתו, בחמש השנים הבאות יזרים "חוק  הקולנוע" כשמונים מיליון שקל לענף, מה שיאפשר המשך יצירת סרטים בהיקף דומה, או אף גדול יותר.

אבל, האם כל העוסקים בענף כבר יכולים להירגע ולסמוך על פרנסה שוטפת ובטוחה? כאן ליפקינד פחות אופטימי. הוא מציין שבדרג של העובדים הטכניים ובקרב השחקנים בענף יש זרם קבוע יחסית של פרויקטים בקולנוע ובטלוויזיה. לעומת זאת, בשכבת הצלמים והטכנאים אין מספיק עבודה, ובשכבת הבמאים והמפיקים הבכירים עדיין לא נוצר רצף עבודה קבוע, במאים ומפיקים רבים עובדים על פרויקטים שיש ביניהם הפסקות. והם גם נאלצים להשקיע בסרטים מכספם הפרטי. 

מה הלאה? ליפקינד מציין, שבעולם זיהו את היצירתיות והאיכות של יוצרי הטלוויזיה והקולנוע הישראליים, מה שכבר מביא להתעניינות ב"יצוא" עובדים ישראליים מתחום הכתיבה והבימוי, לפרויקטים בחו"ל.