צילום: אוראל כהן
החלטת ביה"ד על הנמלים: הישג קטן לכל צד
האם מדובר בניצחון המדינה, שני גזרים לעומת אחד? בית הדין מאזן את התוצאה בשורה התחתונה של החלטתו: לחייב את הצדדים להידברות.
היתרון הגדול בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה הוא באפשרות של שני הצדדים להציגה כניצחון. בעולם של מנצחים־מפסידים חשוב לתת לשני הצדדים תחושת הישג. אבל לצד הגזר קיבל כל צד גם מקל.
הגזר של ההסתדרות הוא ההכרה בזכות השביתה. בית הדין הכיר בכך שמדובר בשביתה "מעין פוליטית". לארגוני עובדים מותר להיאבק על זכויות ותנאים כלכליים, אך לא נגד סמכותו של הריבון להחליט בענייני מדיניות. אלא שבית הדין ובעקבותיו גם בג"ץ הכירו בעבר בהכלאה בין השניים - בלגיטימיות השביתה נגד מדיניות הממשלה כאשר לזו יש השלכה ישירה על תנאי העבודה. בכך הכשיר בית הדין את זכות השביתה במקרה הנוכחי.
מבחינת העובדים, המקל הוא איסור השביתה כעת. בית הדין קבע שהנזק הצפוי לעובדי הנמלים אינו מיידי, לכן נאסר עליהם לשבות בשלב זה. מובן שזהו הגזר המיידי שקיבלה המדינה. הגזר הנוסף הוא הצהרתי בעיקרו: המדינה מוסמכת להחליט על פתיחת נמלים חדשים, ואין היא צריכה לקבל את הסכמת העובדים לעצם המהלך.
האם מדובר בניצחון המדינה, שני גזרים לעומת אחד? בית הדין מאזן את התוצאה בשורה התחתונה של החלטתו: לחייב את הצדדים להידברות. הגזר הזה מיתרגם מיד למקל נגד המדינה, כפי שסיכם השופט עמירם רבינוביץ: "אם המדינה תסרב ללכת בדרך ההידברות או דו־שיח שאנו מורים לה, אז מלבד זה שתפר הוראה של בית הדין, וברי שלא כך תנהג, אפשר שבמקרה כזה ייפתחו לעובדים גם אפיקי תגובה נוספים". כלומר, חרב השביתה שהשימוש בה נאסר כעת, תישלף מנדנה אם המדינה תסרב להידבר בתום לב ובנפש חפצה עם העובדים.
עכשיו תעבור זירת המאבק לשאלה אם אכן פניה של המדינה למו"מ אמיתי או, שכמו עם הפסלטינים, הרצינות היא ממנה והלאה.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה