ביקורת אלבום: חמי רודנר / "זמן אסיף"
חמי רודנר, פעם ועדיין כוכב רוק, מתכנס בחדש שלו פנימה, לאלבום שהוא מסע אישי רגוע ונוגע. וגם: Hell Bell של Potty Mouth
מפגש עם חבר מוזיקלי ותיק יכול להיות מתעתע. מצד אחד אתה מחבב אותו ויודע שיצטרך להתאמץ מאוד כדי לאכזב, ומנגד יש סכנה אמנותית ברורה בשגרה הנעימה הזאת של צלילים צפויים. חמי רודנר, פעם ועדיין כוכב רוק, מתכנס בחדש שלו פנימה, לאלבום שהוא מסע אישי רגוע ונוגע.
קהל היעד: אוהדיו הוותיקים וגם כאלה שרוצים לשמוע פופ ישראלי נעים.
דבר המבקר: מההרמוניות הביטלסיות המובהקות של "הכי אמיתי", הפותח את האלבום, ועד לקאבר המסיים ל"אובלדי אובלדה" של הביטלס (שמעניק לו גוון "יהודי" משהו), הכיוון ברור: שירים אינטימיים, יותר פופ הרמוני מרוק משתולל של ימי איפה הילד, וטקסטים שפונים כל הזמן פנימה, לאישי ולמשפחתי. "נודה על האמת / אנחנו כמו כולם / הדאגות אוכלות ת'לב של האדם", הוא שר ב"אהבה חפוזה" שעוסק בניסיון המתמיד לגנוב כמה הבלחים של רומנטיקה וסקס בתא המשפחתי החונק קלות.
כן, זה אותו רודנר שכתב ושר פעם על יחסי המין ש"הופכים טובים כשאין קרבה", מי היה מאמין. אבל מדי פעם הרוקיסט (או במקרה זה, הבלוזיסט) הציניקן שברודנר מזנק החוצה, כמו ב"ישראבלוז", המשך ישיר ל"ישראליאנה" ושירים אחרים ברפרטואר שלו, שבהם הוא מתעד את הסדקים באימפריה העברית. "רפובליקה קומבינה / דמוקרטיה קלמנטינה / את ראשה בחול טומנת בלי לזוז / אולי הכל מאה אחוז". אולי זה לא האלבום הכי להיטי או פורץ דרך של רודנר, אבל הוא משדר תמונת מצב משכנעת של התפכחות וחוכמת חיים (42 דקות, עננה).
שורה תחתונה: אלבום נעים ומהנה, רודנר בגרסת פופ־פולק קליל שכולם ייהנו ממנה.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה