האח הגדול בבתי-הספר: תלמידים תחת מעקב

אחד מזיכרונות הילדות הצרובים מתקופת בית-הספר קשור בנוכחות של המורה התורן בחצר, בזמן ההפסקה. הייתה זו, לפעמים, ההזדמנות הטובה ביותר לקבל ממנו את השיעור האמיתי של החיים. אבל הזמנים השתנו והיום תחליף את המורה הזה, בלמעלה מ-1,100 בתי ספר, מצלמה.

ההחלטה על התקנת המצלמות בבתי-הספר, כך פורסם, נלקחה על-ידי הרשויות המקומיות הרלבנטיות או מוסדות החינוך, מבלי שיעשה הליך ראוי של בדיקת נחיצותן וההצדקה בשימוש בהם, לעיתים מבלי להודיע על כך להורים ולתלמידים ותוך המחיר הכבד של פגיעה בפרטיות התלמידים. במקומות רבים המצלמות מותקנות כבר תקופה ארוכה. בחלקן הן מכסות לא רק את שטח החצר, כי אם גם את מסדרונות בית-הספר. לא נודע על מצלמות שנכנסות לתוך כיתת הלימוד עצמה, אך בקצב הזה לא תהיה זו הפתעה גדולה אם גם זה יקרה. אין גם כל מידע מה קורה עם תוצרי הצילום, לאן הם זורמים, מי רואה אותם, איך הם נשמרים מפני דליפה ומתי הם מושמדים.

מצלמות אבטחה. פגיעה בפרטיות התלמידים | צילום: shutterstock

הנטייה להשתמש במצלמות במרחב הציבורי, במקום בו עד לא מזמן עשו את העבודה, במקרה הטוב, זקיפים בשר ודם, תופסת תאוצה במקומות רבים, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. התרחבות התופעה לבתי ספר רבים מצטרפת למעגל הזה.

לכאורה פריסת המצלמות היא תופעה שצריך לברך עליה. תומכיה יטענו כי היא מגבירה את הביטחון האישי של הציבור המצוי במקומות המכוסים בעין המצלמות, מורידה את רמת הפשע ואף מקלה על מציאת האשמים, מקום בו קורים דברים בניגוד לחוק למרות נוכחות המצלמות.

מנגד, אין חולק כי נוכחות מצלמות פוגעת בפרטיות של מי שמודע לקיומן בסביבה בה הוא נמצא.  במקום בו פרוסות מצלמות רבות חשים האנשים תחת מעקב, הם אינם מתפקדים באופן טבעי וחשים מאוימים על-ידי אותו "אח גדול" שצופה בהם. כאשר מדובר בקטינים הדבר אף פוגע באפשרות שלהם לפתח את אישיותם ולהגיע לכדי מימוש עצמי.

דרך הביניים המוצעת, בין הדעות המנוגדות, מציעה לבחון, תחילה, את נחיצותן של אותן מצלמות. השאלה שתיבדק הינה האם לא ניתן להגיע לתוצאה המבוקשת בדרך אחרת. לאחר שנעבור את המשוכה הזו נבדוק מה יהיה המספר המינימאלי של המצלמות שיביאו אותנו לאותה מטרה נכספת, בצמוד לה ולא מעבר לכך, איך נכוון את זווית הצילום בדרך הפוגענית פחות ואיך לא נחשוף אנשים במקומות בהם יש להם את הזכות המלאה להרגיש שהם אכן נמצאים בהם לבד. השירותים, למשל. כמו כל פגיעה בפרטיות, יש לקבל את הסכמת המצולם לפעולת הצילום או לפחות ליידע אותו עליה, כדי שיכלכל את צעדיו בהתאם. כאשר מדובר במקום ציבורי, יהיה זה נכון לעבור את התהליך הזה תוך דו שיח מתמיד עם הקהילה הרלבנטית בכדי לקבל ממנה משוב.

התקנת מצלמות בשטח בתי-ספר רבים מצטרפת לתופעה הכללית בנושא. אלא שכאשר מגיעים למקום בו מי שגלוי למצלמה הינו קטין, הדברים מורכבים יותר. כאן לא יהיה זה מספיק להתקין שלטים המיידעים על נוכחות המצלמות. יש לנהל דיאלוג מול ועד ההורים של בית-הספר, לשמוע את דעתו, להעביר את התוכנית תחת ביקורתו ולקבל, בסופו של דבר, את הסכמתו, כמי שמייצג את הורי כל תלמידי בית-הספר. כשם שלקטין אין זכות להתחייב בעצמו התחייבות חוזית, למשל, כך אין לו זכות להסכים לפגיעה בפרטיותו. לפני כל המהלך הזה, היה ראוי גם שמשרד החינוך יאמר את דברו בעניין ויוציא הנחייה מטעמו לפני הליך ההתקנה, ולא כנגרר אחריה.

הפתרון של התקנת מצלמות טוב ונכון, במקום בו אי אפשר להגיע לאותה תוצאה בדרך אחרת. כך דינה של מצלמה הפועלת בהפסקה, במקום אותו מורה תורן, אינו כדין אותה מצלמה המופעלת בלילה, כאשר בית-הספר סגור וקיים חשש של פריצה לשטחו. את האחרונה ניתן להצדיק. את הראשונה לא.

לפני כשנה הוציאה הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע (רמו"ט) הנחיה מקיפה בנושא פריסת המצלמות במרחב הציבורי. לפיה, קיימת חובה ליידע את ההורים על התקנת מצלמות בשטח מוסדות החינוך, אך היא אינה מבוצעת במלואה. ההנחיה מתבססת על החוק הגנת הפרטיות, חוק שחוקק בשנת 1981. ההנחיה באה, למעשה, להציע פרשנות לחוק הקיים, שלא תמיד נותן באמת מענה לכל תרחיש. בכדי שנוכל להגיע להסדרה ראויה באמת של הנושא, אין ספק כי ראוי היה שהמחוקק יאמר את דברו בעניין.