צילום: shutterstock
המדינה לא יודעת מי מהגר ומי רק מטייל
לסטטיסטיקה קשה מאוד להבדיל בין מי שנסע ללמוד פוסט־דוקטורט בחו"ל לבין מי שנסע לטיול שהתארך או בין מי שפשוט רוצה לחוות מגורים במדינה זרה ויחזור להורים בארץ ובין מי שנסע עם כרטיס לכיוון אחד
החלק המעניין ביותר בחיפוש אחר נתונים על הגירת ישראלים הוא בגילוי כי אין נתונים מסודרים שכאלו. כאשר נשאלים אנשי הלמ"ס, המשרד לעלייה וקליטה ושאר גופים ציבוריים מדוע אין נתונים הם עונים בפשטות כי קשה מאוד לאסוף אותם.
הם צודקים. לסטטיסטיקה קשה מאוד להבדיל בין מי שנסע ללמוד פוסט־דוקטורט בחו"ל לבין מי שנסע לטיול שהתארך או בין מי שפשוט רוצה לחוות מגורים במדינה זרה ויחזור להורים בארץ ובין מי שנסע עם כרטיס לכיוון אחד. קשה עוד יותר לעקוב אחר אותם ישראלים שנעים ונדים בין הבית פה והבית שם, שלפעמים משתמשים בדרכון ישראלי ולפעמים בדרכון זר.
הקושי הזה של הסטטיסטיקה הוא אולי הסיפור כולו. ציבור הולך וגדל לא מוכן שיכבלו אותו בתוך הגדרות ברורות של זהות ומקום, אך עדיין לא רואה בעצמו "אזרח העולם", כי אם ישראלי לכל דבר, גם אם הישראליות הזו באה לידי ביטוי בניו יורק או ברלין. חלקם הגדול אפילו ממשיך לשלם דמי ביטוח לאומי כל חודש כדי לא לאבד את הזכויות הסוציאליות.
שר האוצר יאיר לפיד, שהתבטא בשבוע שעבר בגנות הישראלים שמוכנים לוותר על ישראל לטובת מגורים בגרמניה, ספג בצדק את כל הביקורת שקיבל. אולי זו היתה אחת מפליטות הפה התדירות שלו, או אולי ניסיון להישמע ממלכתי, אך דווקא קהל המצביעים שלו רואה כל הזמן איך הפיתוי הכלכלי להגר לחו"ל גדל והולך. בישראל הם לא יכולים לקנות דירה, לדעת שתהיה להם עבודה גם בעוד שנה ובוודאי שלא לסמוך על המדינה שתדאג להם לרשת ביטחון סוציאלית במקרה שייפלו.
מבחינת התחושה, ישראל זו אמריקה על כל מה שרע בה, אך בניגוד לה ישראל לא מבטיחה את התגמול הגבוה לאלו שסבורים כי הם ראויים לו.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה