באד זליג: עוד שם בהיסטוריה של הבייסבול

משימה. הקישו בגוגל את צירוף המילים הבא:

"...Bud Selig is", שורו וראו. המנועים של גוגל מתכנסים לפעולה ומשלימים עבורכם את החיפושים הנפוצים ביותר שנעשו: "באד זליג הוא אידיוט", "באד זליג טיפש", "באד זליג הוא הקומישינר הגרוע בכל הזמנים", "באד זליג הוא דוש" (ולנסות לתרגם דוש זה פשוט חטא), "באד זליג צבוע", "באד זליג מושחת", "באד זליג רע לבייסבול".  

באד זליג עם אלכס רודריגז. "מסע צלב" שמסתיים בתביעות | צילום: רויטרס

באד זליג, האיש החזק של ליגת הבייסבול האמריקאית מאז 1992, הודיע בשבוע שעבר כי יעזוב את תפקידו בינואר 2015. באותו מועד הוא יהיה בן 80 וחצי. לא לחצתי על 8 בטעות. הפרישה המקורית היתה צריכה להתרחש ב־2006, אחריה הגיעה הארכת חוזה קטנה ועוד אחת ב־2009, ואז היו דיבורים על עזיבה ב־2012. אבל בינתיים זליג - בגיל שבו אם אתה שייך לאיזשהו מעגל עבודה, קשה להחליט אם לומר לך "כל הכבוד" או "סבאל'ה, עשה טובה ושחרר" - בועט ונושך כמפקד העליון בליגה שמאוד צריכה מנהלים בועטים ונושכים.

את הליגה הזו, לכאורה, זליג משאיר במצב מצוין. לפני 21 שנה, כשהוא לקח פיקוד, הכנסות ה־MLB עמדו על 1.2 מיליארד דולר לשנה. לפני כמה שנים הוא גילה בראיון שכשהוא נכנס לתפקיד הוא חשב על המון דרכים שיעזרו להגדיל את ההכנסות ל־2 מיליארד דולר לשנה. הוא כנראה מצא דרך כזאת, וההערכות הן שעד שזליג יפרוש ההכנסות כבר יחצו את רף 8 מיליארד הדולרים לשנה. גם שכר השחקנים עלה פלאים, ממיליון דולר וקצת עודף בממוצע לשחקן ב־1992, ועד 3.4 מיליון דולר בממוצע לשחקן ב־2012.

"זו לא עבודה"

אלו ממש לא הדברים הטובים היחידים. זליג, בן למשפחה יהודית ממילווקי, מסתובב סביב משחק הבייסבול כבר מגיל 3, חי ונושם אותו, ואף החזיק בבעלות על המילווקי ברוארס במשך שנים ארוכות - זכויות שהעביר לבתו כשמונה לקומישינר. הבייסבול כדרך חיים היה הקו המנחה שלו. "אצל באד זה היה תמיד וקודם כל המשחק עצמו", אמר ריץ' לוין, סגנו של זליג, אחרי שהאחרון הודיע על פרישתו. "הוא אהב אותו, אלה החיים שלו. זו לא עבודה".

במהלך כהונתו של זליג הליגה התהדרה בלא פחות מ־20 אצטדיונים חדשים. בספורט שהוא דת אמריקאית, זליג עזר להפוך את חוויית המשתמש למודרנית יותר, ועשה זאת ברגישות גדולה נוכח המסורת הענפה של המשחק. בתוך כך הוא הצליח לגרום גם לאחרוני האוהדים להבין כי אצטדיון בייסבול שנבנה ב־1908 הוא אנדרטה מסמרת שיער, אבל לא באמת ראוי לארח משחק בשנות ה־2000.

זליג הצליח להכניס שקט למערכת יחסי העבודה בין בעלי הקבוצות לבין איגוד השחקנים בליגה. בתקופתו אמנם אירעה טראומה היסטורית, כמו ביטול הוורלד סיריס ב־1994 בגלל שביתת שחקנים, אבל מאז ה־MLB היא הליגה הגדולה היחידה בארה"ב שבה הדברים מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות. זאת בעוד ה־NFL, ה־NHL וה־NBA נאלצו פעם אחת לפחות לעצור את המהלך התקין של המשחקים בתקופה הזו.

באד זליג. בניגוד לתדמית של הבייסבול כספורט אטי וזקן, זליג - אף שהוא קצת אטי וזקן בעצמו - הצליח להבין מה משמעות חוסר הקדמה. יש אגדה שלפיה זליג מעולם לא שלח מייל בעצמו, אבל הוא היה מספיק חכם כדי להקים סביבו מערך של סגנים ויועצים שיעזרו להרים את קרנו של הבייסבול ולחבר אותו לעולם הטכנולוגי | צילום: איי פי

22 מיליון דולר בשנה

כקומישינר זליג לא היסס לגעת בפרות קדושות, כמו שיטת המשחקים והפלייאוף. ב־1997 החלו קבוצות מהאמריקן ליג והנשיונל ליג להיפגש גם בליגה הסדירה - רעיון מטריד לחובב הבייסבול האמריקאי הממוצע, כמעט כמו לומר ש־11 שנה אחר כך יהיה בארה"ב נשיא שחור. עוד קודם, ב־1994, זליג ייסד את שיטת הוויילד קארד - סיבוב מוקדם בפלייאוף - שהכניסה עוד עניין ומתח, רייטינג וכסף, לשלבים המכריעים של העונה. ב־2012 זליג עמד מאחורי הוספת עוד סיבוב מוקדם, ונתן לקבוצות נוספות הזדמנות ללכת עד הסוף. גם המהלך הזה הצליח להרעיש עולמות.

בניגוד לתדמית של הבייסבול כספורט אטי וזקן, זליג - אף שהוא קצת אטי וזקן בעצמו - הצליח להבין מה משמעות חוסר הקדמה. יש אגדה שלפיה זליג מעולם לא שלח מייל בעצמו, אבל הוא היה מספיק חכם כדי להקים סביבו מערך של סגנים ויועצים שיעזרו להרים את קרנו של הבייסבול ולחבר אותו לעולם הטכנולוגי. MLB.com מספק לחובבי המשחק כל דבר שהם רצו אי פעם, וחובבי בייסבול רוצים הרבה דברים. זליג גם היה זה שב־2006 הוציא לדרך את הוורלד בייסבול קלאסיק, מין טורניר בינלאומי בהשתתפות כוכבי הליגה, והבינלאומיות בבייסבול היא שם דבר - כאשר כל כך הרבה כוכבים גדולים של המשחק הם מיפן, קובה, פורטו ריקו, הרפובליקה הדומיניקנית ועוד.

אז למה זליג אידיוט, טיפש, דוש, צבוע, מושחת, ורע לבייסבול? הוא נחשב לאיש שהניח לשביתה לקרות ב־2004. הוא נחשב למנהל קפריזי, ריאקציונרי, והפיאסקו שיצר במשחק האולסטאר 2002 - שאותו החליט לסיים בתיקו אחרי ששני המאמנים השתמשו בכל המגישים שלהם - הוביל להחלטה שעד היום חובבי הבייסבול לא מצליחים לקבל: העובדה שמארחת הוורלד סיריס בין קבוצות האמריקן והנשיונל ליג נקבעת לפי המנצחת במשחק האולסטאר.

זליג גם התמהמה שנים בנוגע לשימוש בהילוכים חוזרים לצורך שיפוט. בעונה הבאה זה סוף סוף יקרה, עם הדגלים המיובאים מהפוטבול, אבל חוסר ההחלטיות הזה הוביל לחוסר אמון ולכעס רב מצד האוהדים וגם הפרשנים. לזה אתם יכולים להוסיף את הביקורת סביב חסרונה של תקרת שכר שהביא לטירוף משכורות ולהרס קבוצות, כמה החלטות אקספנשן ובחירות בעלים תמוהות ואף חשודות, וכמובן משכורתו של זליג - 22 מיליון דולר לשנה ב־2012. אתר אמריקאי בדק אחרי ההודעה על הפרישה והעריך שזליג שווה כ־400 מיליון דולר. גם אם זה קצת מוגזם, אפשר להבין כיצד קשה לחוש סימפטיה לאדם שמרוויח פי 5,000 בקירוב מהאמריקאי הממוצע.

סיאטל מרינרס. הבייסבול השתנה בזכות זליג | צילום: אם סי טי

"המושיע" אשם

אבל הסיבה העיקרית לכך שזליג מקבל את היחס הקר הזה היא אחת: סמים. סטרואידים וממריצים. אלו הרסו כל חלקה טובה בבייסבול, פירקו אותו מגדולתו, אבן אחר אבן. כל שיא, כל מספר, כל סטטיסטיקה קדושה נגועה, טמאה. הם הגיעו לכל הליגה, כמעט לכל קבוצה, לכל שחקן, והפכו להיות הסיבה לבחור במישהו כזה או אחר לעלות לדשא: כמה הוא הצליח 'לתדלק' באותו שבוע. חוסה קונסקו, סמי סוסה, איבן רודריגז, מאני רמירז, מארק מגוויר, רוג'ר קלמנס, בארי בונדס, אלכס רודריגז. כולם נתפסו, כולם השתמשו. למי שלא מבין הרבה בבייסבול, זה כמו לומר שג'אנלואיג'י בופון, תיירי הנרי, רוברטו קרלוס, ראול, דניס ברגקאמפ, דיוויד בקהאם, זינאדין זידאן וליאו מסי - כל אלה עשו סמים. וכולם עשו סמים בבייסבול.

הדבר העצוב הוא, וזו לא כתבה על סמים בבייסבול כי אנו נגלוש לעמודים לא לנו, שזה כבר לא מעניין אף אחד. הבדיקות הקדחתניות והמתקדמות שנהוגות היום בליגה של זליג הן פשוט תוצאה ישירה של עצימת עיניים וטמינת ראש בחול לאורך שנים רבות. בסוף השבוע התפרסם שאיי רוד, אלכס רודריגז, הכוכב הגדול של הליגה בעשור האחרון שהושעה ל־211 משחקים - מתכוון לתבוע את זליג ואת הליגה על "ציד המכשפות" שעשו לו. רודריגז ציין במסמך שהעביר ש"זליג ואנשיו הפכו אותי לדוגמה כדי לחפות על חוסר המעש שלהם בעבר וההסכמה שבשתיקה של השימוש בחומרים משפרי ביצועים. זליג רק מנסה להציל את מורשתו כמושיע של המשחק של אמריקה".

סתם עוד אחד

הדרך שבה זליג ייזכר בסופו של דבר, אחרי שייכנס להיכל התהילה של המשחק כשיפרוש, לא תהיה שחורה או לבנה. הוא גם לא ייזכר כקומישינר טוב שעשה כמה טעויות בדרך או כקומישינר רע שהצליח פה ושם. כל אוהד של המשחק יאמץ את הנקודה החשובה לו. יביע דעה, יתפוס צד ויתמקם ביציע. הבייסבול לא הולך לשום מקום כי הוא עדיין הספורט האמריקאי הראשוני, הישן, הילד והאבא בחצר הקדמית שמשחקים קאץ'. קראקר ג'ק באצטדיון, התמתחות באינינג השביעי, קול החבטה, הום ראן. המשחק המיתי בינתיים הצליח לדלג על כל מהמורה. אבל הוא גם לא הולך לשום מקום כי בייסבול הוא עסק. עסק טוב. ואלכס רודריגז ובאד זליג הם רק עוד שני שמות בהיסטוריה שלו.