שליחותו של הממונה על השכר

בהגנת היועץ המשפטי על מבקר המדינה ניתן לראות שילוב ידיים בין שני שומרי סף, גופי בקרה ופיקוח שהממשלה לא בהכרח מחבבת. ומצד שני, גם לא ממש ששה להתעמת עמם. לא עם משרד המשפטים ולא עם מבקר המדינה. שתי סיבות שניתן לכבס ולכנס תחת כנפיהן את סיסמת העצמאות והיעדר התלות.

אחידות שכר במגזר הציבורי? חלום באספמיה. האם הממונה על השכר הוא האיש שניתן לסמוך שיקפיד על כך? חלום בהקיץ.

פערי השכר בישראל משקפים קודם כל תרבות של כוחנות ואינטרסים ולא של שוויון. זו הסיבה שנתב באשדוד מרוויח יותר מכפול ממורה בתיכון. משרד המשפטים למשל הוא מקום שטוב לעבוד בו. יש בו כ־50 משרות, ממנכ"ל המשרד ומטה, שמקבילות בתנאיהן למשרות שופט בית משפט מחוזי. אגב, עיוותי ההקבלה ראויים לדיון נפרד. מנכ"ל משרד הבריאות למשל, המוקבל למנהל בית חולים, מרוויח כפול ממנכ"ל משרד החינוך.

הממונה על השכר יודע לייצר שכר גבוה במקום שלפי החלטתו נדרש לגייס לשירות המדינה כוח אדם איכותי ברמה גבוהה. האם ניתן לסמוך עליו שזה האינטרס שלו כשמדובר בביקורת המדינה? אם תרצו, זו גם הסיבה שבית המשפט העליון נאלץ להתערב בקביעת שכר פרקליטי המדינה. אלה שיחתמו על כתבי האישום נגד הפוליטיקאים ויילחמו בסנגורים הכבדים והנוצצים שלהם כשישלחו לספסל הנאשמים.

ביקורת־המדינה, כמו שופטים ופרקליטים רואים את משלח ידם כשליחות ולא רק כמקצוע. וכדי שיהיו אפקטיביים, אין, לתפיסתם, להכפיפם לממשלה, לתקציב, לממונה על השכר. ויש גם לתגמלם בנדיבות כדי שלא יפזלו לעבודות נוספות או למציעי שוחד. יש לתגמלם בנדיבות כדי למשוך לשורותיהם כוח אדם איכותי. ואין, אין לסמוך על הממונה על השכר שיבין כל זאת.