ביקורת אלבום: פרל ג'אם / "Lightning Bolt"
הצירוף של תופים בקצב רצחני, שתי גיטרות חשמליות והקול האלוהי של אדי ודר שפשוט לא מזדקן, מייצרים מסמך רוקנרול כמו בספר
"Ten" היה שמו של אלבום הבכורה המהפכני של פרל ג'אם מ־1991. והנה מגיע כעת אלבום האולפן העשירי של הלהקה, ובמקביל היא פותחת בסיבוב הופעות אמריקאי. האם תגיע גם אלינו? השמועות על כך אינטנסיביות, ומעריצי הלהקה הישראלים משקיעים מאמצים אדירים בשלל עמודי פייסבוק כדי להבטיח שהחברים ינחתו כאן בשלב כלשהו. עד אז נסתפק באלבום החדש.
קהל היעד: חובבי רוק אמריקאי מאסכולת הגראנג'.
דבר המבקר: כבר מהשיר הפותח, "Getaway", מסומן הכיוון: הגראנג' מעולם לא עזב, פשוט שכחתם מקיומו והמשכתם הלאה - אבל אנחנו כאן כדי להזכיר לכם. הצירוף של תופים בקצב רצחני, שתי גיטרות חשמליות והקול האלוהי של אדי ודר שפשוט לא מזדקן, מייצרים מסמך רוקנרול כמו בספר.
לפרל ג'אם היו תקופות טובות יותר ופחות, אבל נדמה שבשנים האחרונות הם חזק על הסוס, ופונים לדור חדש ונלהב של מעריצים. שירים קצרים, שלא מבזבזים זמן על בולשיט, כמעט פאנקיסטיים בגישה המינימליסטית שלהם. ההרעשה הארטילרית האפקטיבית הזו מופרעת פה ושם לצורך בלדות רכות (טיפה) יותר, כמו הסינגל "Sirens" המצוין שנכתב על ידי הגיטריסט מייק מקרידי. גם "Pendulum" השקט והקסום מזכיר מאוד שירים מהסבנטיז. בתום כמה האזנות, האלבום של פרל ג'אם מזכיר יותר מהכל כמוסת זמן כזו, שנשכחה במעמקי האדמה ולפתע נחשפה מחדש. הכיף טמון בכך שהמוזיקה נותרה רעננה ובועטת כמו תמיד, והלהקה פשוט שולפת בקלות מהשרוול להיטים פוטנציאליים כמו "Swallowed Whole" הסוחף שקשה שלא לנוע לקצב שלהם. השאלות נוגעות לתהליך ההתבגרות הטבעי של הלהקה וחבריה, שלא בהכרח מתבטא כאן. כלומר, יכולתם כמאזינים להחליף בין האלבום הזה לאלבום אחר שלהם, לפני עשור ומעלה, ולא הייתם חשים בהבדל משמעותי.
אז זה טוב או רע? דבר אחד בטוח: פרל ג'אם ממשיכים לשחק רק את המשחק שהם מצטיינים בו. אתם רוצים, תצטרפו, אבל זה המשחק היחיד בעיר
(הליקון, 47 דק').
› שורה תחתונה: יותר מ־20 שנה חלפו, ועדיין יש להם את זה. בדיוק את זה.
2 תגובות לכתיבת תגובה