מסמרים בגלגלים

הגשם הראשון הוא אימת כל מי שמתנייד על שני גלגלים. השמן שדלף מכלי הרכב בחודשי הקיץ צף על פני המים ויוצר נתיב נסיעה חלקלק ובוגדני. מטבע הדברים על הרוכבים (ואני ביניהם) להוריד את מהירות הנסיעה באופן קיצוני. הנורא מכל מגיע בפגישה הראשונה עם צבעי הסימון שבכביש. האנשים הטובים המסמנים את כבישי ארצנו מקפידים להשתמש בצבע זול היוצר משטח כמעט פלסטי במגע עם מים. מכאן ועד לקביעה ששני גלגלים ומשטח חלקלק אינם חברים טובים המרחק קצר.

אז זהו, שבדיוק הפוך. לפחות במקרה של רוכבים מזן מיוחד, שמאמינים שצמיגים וקרח הם זיווג משמים, והאמונה הזאת מובילה אותם לרכוב דווקא במסלולים עמוסי שלג וקרח במהירויות שמגיעות ל־160 קמ"ש בישורת ול־100 קמ"ש בסיבובים. הפדרציה הבינלאומית למירוצי אופנועים מקיימת סבבי מירוצים כאלה, שרובם המכריע מתקיימים באירופה בחודשים ינואר עד מרץ. אבל הנה החדשות הטובות: ב־13 בנובמבר תתקיים תחרות ממש כזו בדה מוין, איווה. ואתם חשבתם שאי אפשר לסמוך על האמריקאים.

כלי המשחית הדו־גלגליים במירוצים הנ"ל רזים וספרטניים בצורה קיצונית. בניגוד למירוצי הכביש, שבהם שטח המגע של הצמיג עם האספלט רחב ככל האפשר לטובת שיפור האחיזה, כאן העניין שונה בתכלית. את האחיזה בקרח מספקים כ־100 מסמרים באורך של שלושה ס"מ הקבועים על גבי הצמיג הקדמי וכ־250 כאלה על הצמיג האחורי. מסמרים אלו מאפשרים לרוכב להטות את האפנוע בסיבובים בזוויות בלתי אפשריות המגיעות עד למצב שאוזנו של הרוכב כמעט אוספת שלג מהמסלול. גם צורת הנהיגה שונה; באופן מוזר הרוכב מטה את הכידון בפניות בכיוון הפוך לכיוון הפנייה. איכשהו בסוף זה עובד, או שזה נגמר בגדר. לטובת שיפור האחיזה הוגדל בסיס הגלגלים, ולטובת שיפור הראות של הרוכב חופו הצמיגים בחצאיות המונעות ככל האפשר התזה של רסס קפוא לעבר הרוכב שמאחור.

באופן מאוד לא מפתיע ענף מירוצי האופנועים במסלולים מושלגים ומצופי קרח נולד בצפון אירופה. באופן עוד פחות מפתיע, בענף הזה שולטים ביד רמה הרוכבים הרוסים מערבות אמא רוסיה, שבהן שלג וקרח הם כמו עומס חום גבוה מהרגיל בשבילנו. גם הקולגות שלהם משאר מדינות מזרח אירופה ומסקנדינביה לא טומנים את הכידון בצלחת. הענף המלהיב הזה, שמצטלם נפלא בטלוויזיה, מושך למירוצים אלפי צופים משולהבים ושטופי אלכוהול. ובתנאי מזג אוויר של מינוס זה לא עניין של מה בכך.