בג"ץ הגז: במונחי כדורגל זה היה נחשב הפסד בכבוד

5 נגד 2. זו התוצאה שבה דחה בג"ץ את העתירות לביטול החלטת הממשלה על הסדרת יצוא הגז ולהעברתה לחקיקת הכנסת. התוצאה שיקפה במדויק את רוח הדברים בדיון שלשום.

רובינשטיין וג'ובראן, שופטי המיעוט, תהו למה לא להעביר עניין כה כבד משקל לכנסת. שופטי הרוב הפגינו מורת רוח מהעתירה. בסגנון מעודן יותר ניתן לבטא את גישתם ב"אין לנו עניין להתערב. אם הכנסת רוצה שתחוקק. לא השתכנענו שחוק הנפט לא מסמיך את הממשלה".

התוצאה מסבירה גם את הסיבה להרכב המורחב. רובינשטיין היה בהרכב המקורי של השלושה (עם גרוניס וסולברג), ולבג"ץ לא נוח לדחות עתירה כזו ברוב של 2 נגד 1. אגב, גם 5-2 היא תוצאה לא רעה לעותרים. במונחי כדורגל זהו הפסד בכבוד.

אבל הפסד לא מפתיע. הדיון אתמול התנהל מיד לאחר העתירה להדחת לחיאני שבו חזר בג"ץ על עמדתו האקטיביסטית – להדיח ראש עיר נאשם, למרות שהחוק קובע במפורש שהדחה אפשרית רק אחרי הרשעה בעבירה שיש עמה קלון או בהחלטת מועצת עיר. והנה, העליון, למרות חוק מפורש, קבע שיש להדיח את לחיאני. בעתירת הגז נדרש בית המשפט לעמדה הפוכה לחלוטין: לבטל החלטת ממשלה למרות חוק מפורש – סע' 34-33 לחוק הנפט – שמסמיך אותה לקבל החלטה. כנראה שלקבל שתי החלטות כה דרמטיות ביום אחד זה אפילו מעבר לכוחו של בג"ץ.

העתירות הבטיחו דיון נוקב במגוון סוגיות עקרוניות של דמוקרטיה, חברה, כלכלה וסביבה. בפועל האוויר יצא מהר מאד מהבלון הזה. העותרים נתקלו בשופטים יגעים, במיוחד הנשיא גרוניס שדחק בהם לקצר. אחרי כשעתיים הסתיים הדיון בעתירות שפרנסו אינספור פרשנויות. כל אלה התנקזו בסופו של יום לשאלה אחת: האם יש לממשלה סמכות לקיים "הסדר ראשוני", תחום שהיקפו וחשיבותו ראויים להסדרה חקיקתית.

המהירות שבה שוחררה ההחלטה מהווה פיצוי מסויים לדחייה של הדיון מהמועד המקורי. כנראה שהשופטים הקשיבו ברצינות למסר המשותף של הממשלה ובעלי הרישיונות: או-טו-טו נגמר הגז מתמר ויש למהר ולסגור על לווייתן.