הפלסטינים מתקדמים, אבל יש לזה גבול

אזור תעשייה ברקן הוא כנראה אחד מאזורי התעשייה המושמצים בעולם. כחלק מהנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, המפעלים בו נמצאים ברשימות שחורות של צרכנים בישראל ובעולם, אינם נהנים מהסכמי הסחר של האיחוד האירופי ונאלצים לסבול ממכסים של האיחוד, וחלקם גם מוחרמים על ידי הרשות הפלסטינית.

המפעלים של ברקן הם אכן ישות מוזרה: הם אינם נמצאים על שטח מדינת ישראל, אך ניתן לטעון שדווקא משום כך הם יכולים להיות, או מהווים כבר היום, את אחד הכלים הטובים ביותר לקידום הדו־קיום בין תושבי ישראל לתושבי הרשות הפלסטינית. אף שהמפעלים שם מוחרמים על ידי לא מעט ארגונים, עובדה שגרמה למפעלים כמו מולטילוק לעקור לאזורים אחרים בישראל, הם עדיין מעסיק חשוב ברשות הפלסטינית, ואלפים מוצאים שם בכל יום דרך לספק שכר, לרוב הגון, למשפחות שלהם.

אך האם ברקן באמת מספק לפלסטינים הזדמנות לפיתוח כלכלי, או רק הזדמנות להיות פועלים פשוטים עבור הבוס הישראלי? כדי לבדוק את השאלה פנינו לכמה מפעלים באזור התעשייה וביקשנו לדעת כמה פלסטינים מועסקים שם לעומת ישראלים, וכן כמה מהם הצליחו להגיע לתפקידי ניהול ולשכר גבוה משכר המינימום.

שני מפעלים נענו לקריאה: ליפסקי שמייצרת מוצרי אמבט, פלסטיקה וצנרת, ומפעל סלטי שמיר המייצר סלטים מצוננים.

השומר בכניסה שהפך למנהל המפעל

בביקור במפעל ליפסקי לפני כחודש היה אפשר לראות ישראלים ופלסטינים עובדים יחד על פסי הייצור, בשקט, בשלווה ובאחדות שהיא כמעט חזון אחרית הימים במציאות הישראלית.

מנהל המחסן והלוגיסטיקה, אחד התפקידים הבכירים במפעל וללא ספק משרת אמון, מאויש על ידי פלסטיני. "אני לא אדע לנהל את המפעל בלעדיו", סיפר יהודה כהן, מנכ"ל ליפסקי.

במפעל סלטי שמיר המציאות קצת שונה, אבל עדיין מכבדת - שם עיקר תהליך הייצור מופעל על ידי פלסטינים, וחמישה ישראלים מועסקים בעיקר מסיבות של כשרות. בהנהלה יש בעיקר ישראלים, וכן במחלקת בקרת איכות שמצריכה השכלה, שלדברי אחד מבעלי המפעל, עמי גיא, קשה למצוא אצל הפועלים הפלסטינים. עם זאת, גיא אומר שלפני כמה חודשים, עם חילופי מנהל המפעל, הם החלו לנסות להאציל סמכויות גדולות יותר להנהלת הביניים הפלסטינית ברצפת הייצור, לא מאינטרסים של קידום תהליך השלום, אלא מאינטרסים של קידום תהליך הייצור ליעיל וטוב יותר, בניסיון לגרום גם לפועלי הייצור לראות את התמונה הגדולה ולחשוב כיצד הם יכולים לתרום לעמידה ביעדי הייצור.

מפעלים אחרים בחרו שלא להיענות לקריאה, חלקם רצו להיענות לה והיו יכולים להציג סטטיסטיקה הרבה יותר מרשימה של קידום עובדים פלסטינים, אך לפחות במקרה של מפעל אחד לא עשו כן מתוך חשש לביטחונם של העובדים הפלסטינים הבכירים. במצב האבסורדי של ברקן, אזור תעשייה שנוי במחלוקת הן בישראל והן ברשות הפלסטינית, הרחוב הפלסטיני רואה לעתים את בכירי המפעלים הישראלים כמשתפי פעולה, וחשיפתם עלולה להסב להם נזק.

כך למשל, עובדה ידועה בברקן היא שאחד ממנהלי המפעלים באזור התעשייה הוא פלסטיני, שהתקדם בסולם הדרגות במשך השנים כאשר תפקידו הראשון היה שומר בשערי המפעל. פרטים נוספים על סיפור סינדרלה זה לא נמסרו לנו כדי לא לחשוף את אותו מנהל.

עובדים במפעל ליפסקי באזור התעשייה ברקן. מנהל המחסן והלוגיסטיקה פלסטיני והמנכ"ל "לא יכול בלעדיו" | צילום: יובל חן

הצד האפל של ברקן

אבל לא הכל ורוד בברקן. לפני כשלושה חודשים פורסם דו"ח של מבקר המדינה על מצב אכיפת החוק ביהודה ושומרון. מסקנתו העיקרית היתה שמדינת ישראל הפקירה את החוק בשטחים אלה, ו"איש הישר בעיניו יעשה", כדברי הדו"ח. נושא אכיפת דיני התעסוקה אינו חריג, ודינים אלה אינם נאכפים בצורה רגילה באזור התעשייה ברקן כמו בשאר אזורי יהודה ושומרון.

חוסר אכיפה של דיני עבודה הוא בבחינת פרצה הקוראת לגנב. בארגון קו לעובד, שפרסם לפני כחודשיים נייר עמדה בנושא, אומרים שמספר התלונות שהם מקבלים מאזור תעשייה ברקן גבוה בכ־50% לעומת אזורי תעשייה בתחומי מדינת ישראל. נייר העמדה מלקט כמה סיפורים מסמרי שיער על הפרות חוק שכר מינימום, לרבות מקרה אחד מהמתפרה של חברת מתאים לי (ML) באזור התעשייה.

לפי נייר העמדה, ב־2011 תבעו 32 עובדים פלסטינים את מתאים לי בבתי המשפט בישראל. אחד מהם הוא יוסף מוחמד אלשיך מהכפר עזון עתמה, ש"השתכר 12 שקל לשעת עבודה (כמחצית משכר המינימום הקבוע בחוק). הוא עבד חמישה ימים בשבוע מ־8 בבוקר עד 9 בערב, ולעתים הועסק במשמרת לילה בלי לקבל גמול שעות נוספות. הוא לא קיבל ממעסיקיו תלושי שכר ולא רישום נוכחות. הוא פוטר על ידי מנהל המפעל עקב סירובו לחתום על מסמך היעדר תביעות עד נובמבר 2011, שבו נדרשו העובדים הפלסטינים להצהיר שהם עובדי קבלן, וכי ידוע להם כי 'אין ולא יהיו כל יחסי עובד מעביד' בין העובדים ובין מתאים לי".

במתאים לי טענו בתחילה שהעובדים הועסקו על ידי קבלן ולא ישירות על ידי החברה. זו אינה טענה שראוי לקבל, שכן נקודת המוצא היא שלחברה יש אחריות מלאה גם על ספקיה, במיוחד בנושא רגיש כמו זכויות עובדים. אחר כך טענו בחברה שמאותן תביעות שהוגשו, אף אחת לא מצאה את מתאים לי אשמה בהפרת זכויות עובדים. בדיקת "כלכליסט" העלתה שאכן החברה לא הורשעה. כמה תיקים הסתיימו בפשרה ואילו תביעתו של אלשיך עדיין נמצאת בהתדיינות.

בברקן ניתן למצוא סיפורי הצלחה של דו־קיום וגם סיפורים מוצלחים פחות - אבל נראה כי התמונה של אזור התעשייה היא מורכבת, והעמדה של גופים כמו האיחוד האירופי שלפיה עצם קיומם של המפעלים הישראלים על אדמה שאינה מוגדרת כישראלית סותר את החוק הבינלאומי, יכולה לפגוע בהליכי הנורמליזציה שמתקיימים בין שני העמים.

פנינו לנציגות האיחוד האירופי בישראל, וזו העמדה שקיבלנו: "לדעת האיחוד האירופי, האינטרסים הכלכליים הכוללים של הפלסטינים ישורתו בצורה הטובה ביותר באופן שבו הם שולטים בפיתוח הכלכלי שלהם עצמאית ולא תחת כיבוש ישראלי. בעוד שייתכן שמספר קטן יחסית של פלסטינים המועסקים בהתנחלויות ישראליות זוכים לשכר גבוה יותר מעמיתיהם באזורי A ו־B, שכר זה מגיע במחיר של חוסר שליטה בשטחי C, המהווים 60% משטחי הגדה המערבית, אזור חיוני עבור פיתוח כלכלי פלסטיני. בנוסף, מבחינת החוק ההומניטרי הבינלאומי, הקהילה הבינלאומית, לרבות האיחוד האירופי, רואה את כל ההתיישבויות הישראליות, כולל ברקן, כלא חוקיות".

"מעולם לא קיבלתי גרוש מהמדינה"

עוד תפיסה לגבי התעשייה מעבר לקו הירוק טוענת שהיא זוכה לתמיכה מסיבית של מדינת ישראל, מה שמרגיז מאוד את כהן ממפעל ליפסקי. "עם שתי ידיים על הלב, לא אחת, אף פעם לא קיבלתי גרוש אחד מהמדינה - לא בהשקעה בתשתית, לא במוצרים, היות שלא הגעתי ל־25% יצוא אז גם אין הטבות יצוא. יתרה מזו, לפני כשנה היתה תוכנית של התמ"ת לעידוד תעשייה בשוק המקומי - וגם אז בדקה ה־90 יצא מנכ"ל התמ"ת עם חוזר מיוחד שתעשייה תהיה זכאית להטבות אם היא מעסיקה 70% ישראלים לפחות, ואין תעשייה כזו ביהודה ושומרון. אז לא רק שלא קיבלתי כלום - גם הופלתי לרעה".

מה לגבי הטבות מס?

"אילו הטבות מס? אני לא גר ביהודה ושומרון, אני חבר המושב השיתופי תימורים. לא מקבל שום הנחות ושום עדיפות לאומית. גרוש אחד לא. השקעתי במפעל יותר מ־10 מיליון שקל ואני צומח כל הזמן, וכל ההשקעות האלה בלי גרוש אחד מהמדינה. הכל פיתוח שלנו. הכל כחול־לבן עם רווחיות יפה והכל מתוכנו. אני כן זוקף את ההצלחה לדו־קיום האמיתי שיצרנו פה, כי כולם, ישראלים ופלסטינים נרתמים כדי להצליח. אני לא יכול לראות פלסטיני אחד שפוגע בי, אם על רקע לאומני או אחר".

כהן מציין עוד כי "אני מוחרם על ידי הרשות הפלסטינית כבר שלוש שנים. זה חרם מוחלט ולא הגון, כי המתחרים שלי מהרשות מוכרים באופן חופשי בארץ, בשעה שסוחר פלסטיני שסוחר בסחורה שלי צפוי לפי החוק ברשות לחמש שנות מאסר ו־14 אלף דולר קנס. באירופה אנחנו לא מוחרמים, אבל אנחנו מתויגים. עוד בתקופת אולמרט, במקרה של כל סחורה מיהודה ושומרון הכתובת קופצת ללקוח מיד ומחויבת ב־7% מס מפני שהיא לא חלק מהסכמי הסחר, כי כביכול אנחנו לא שייכים למדינת ישראל. אני לא משלם מס הכנסה כמו כולם? אני חלק מהמדינה. שהמדינה תחליט אם לפנות אותי או לשאת במס. לתעשייה הפלסטינית יש פטור באירופה, אז אנחנו התעשייה היחידה שמופלית לרעה כי אנחנו לא שייכים לא לפה ולא לשם".

גם שרגא ברוש, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים ובעלים של מפעל בברקן, מצטרף לעמדה שרואה באזור התעשייה גורם המקדם שלום ונורמליזציה. "כל בר־דעת מבין שבסופו של דבר, אנחנו צריכים לחיות זה עם זה. זה ברור. אני אומר את זה כאיש ליכוד. השאלה היא עד כמה אנחנו מסוגלים להבין שאנחנו יכולים לחיות יחד כמו שבלגיה והולנד חיות יחד - כלכלה משרתת את העניין הזה. אתה לא יכול שמדינה אחת תהיה עם תוצר של 30 אלף דולר לנפש, ומדינה אחרת תהיה עם 3,000 דולר לנפש. זה לא יכול להיות ולא עובד. לכן הכלכלה שלהם חייבת להתפתח, ולכן שיתופי פעולה מסוג זה הם בדיוק מה שיבטיח את זה. הם גם יקימו מפעלים בעצמם. הם באים, עובדים, לומדים, מתפתחים וככה זה עובד".