אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מתי בפעם האחרונה אמרתם "אני לא יודע"? צילום: שאטרסטוק

מתי בפעם האחרונה אמרתם "אני לא יודע"?

אחד הביטויים הנפוצים והמעצבנים ביותר בשפה השגורה בפי הישראלים הוא - "אין ספק". מתי אסור להיות בטוחים, ומה היתרון הסמוי במילים "אני לא יודע"

31.10.2013, 08:22 | שיזף רפאלי
שתי מילים עבריות ששנואות עליי במיוחד הן "אין ספק". אולי אלה ההרגלים שלי מהאקדמיה, אולי זו נטייה עמוקה יותר שטבועה בי ודוחקת בי לחשוד בכל מה שמתעטף באצטלה של סמכות גמורה. אבל אין ספק שאני לא יכול לסבול את הפסקנות הנחרצת שבאה לידי ביטוי בצמד המילים הזה. ואין ספק שהצירוף הזה מופיע לעתים תכופות מדי בדיבור ובכתיבה. חיפוש בגוגל אחר הצירוף "אין ספק" אל מול "יש ספק" הציג פער של פי 20 במספר ההופעות לטובת החלופה הבטוחה בעצמה, חסרת הצניעות וחסרת ההרהור.

האם הצירוף "אין ספק" הוא רק צורת דיבור או שהוא חושף פן אנושי עמוק? מדוע את המשפט "אני לא יודע", שרלבנטי לרגעים רבים כל כך, קשה להוציא מהפה ואת הביטוי הבדיוני "אין ספק" קל כל כך? האם הכל נובע מהצמא להערכה ולקבלה מצד הזולת והתרבות שלנו, שמתגמלת ביטחון עצמי גם כשהוא לא מוצדק ואף מוביל לצרות?

מדוע כל כך קשה להוציא את המשפט "אני לא יודע"
מדוע כל כך קשה להוציא את המשפט "אני לא יודע" צילום: שאטרסטוק

אצלי ההתחבטות והעצירה לרגע של גמגום הן עניין של אופי והרגל, אך לא מזמן נתקלתי בראיה להנחה שלכולנו יהיה טוב יותר אם נקבל את המבוכה ואת אי־הוודאות, נודה בהן ואף נודה להן. הראיה היא ספרה החדש של הסופרת האמריקאית לאה הגר כהן, "I Don't Know: In Praise of Admitting Ignorance" (אני לא יודע: בשבחי ההודאה בבורות).

מדובר בספר עיון שמכיל כתב אישום יעיל ומנומק נגד ההסתמכות על תחושת הביטחון שיש לנו לפעמים בידע שלנו. תאונות דרכים, התרסקויות מטוסים דרמטיות, קונספציות מודיעין והנחות עבודה בפוליטיקה עלו בחיי אדם רבים, ובכל אחד מהמקרים המחיר הזה היה נחסך באמצעות קצת זהירות, קצת פקפוק, אפילו כפוי, וויתור על מצגות הרות אסון של ביטחון עצמי.

כהן מלקטת אנקדוטות ומחקרים על ביטחון עצמי מופרז. מובאים, לדוגמה, מחקריה של אליזבת לופטוס על זיכרונם של עדי ראייה. לופטוס התפרסמה כשהראתה כמה קל לשתול בזיכרונם של אנשים אירועים שלא היו, ועד כמה נפוצים מצבים שבהם אדם מתעקש ונשבע על פרטים שגויים ובדויים. עד כמה "בגדי המלך החדשים" אינו סיפור על קונפורמיות, אלא על היעדר ספקנות. כמו קתרין שולץ, העיתונאית מחברת רב־המכר "On Being Wrong", שרואיינה בעבר במוסף זה, כהן סבורה שהנכונות להודות באי־ידיעה היא תנאי ראשון ללמידה ולשיפור, וכמוה היא סבורה שאנחנו מתחילים לדשדש ולקרטע כשאנחנו מאבדים את הסקרנות והצניעות שהיו לנו כשהיינו ילדים, אשר תחתיהן מבשיל הביטחון העצמי, על יתרונותיו הגלויים ועל חסרונותיו הסמויים.

ואולם, כהן קוראת לא רק לשינוי אישי ולאימוץ הפקפוק העצמי, אלא לשינוי גישה חברתית. כיום אנשים בולעים את המילים "אני לא יודע" כדי שלא יזלזלו בהם ודלתות ייפתחו בפניהם, אבל החברה, שדורשת להפגין נחישות וידענות בלתי אפשריות, גם מענישה ללא רחמים את מי שמועד בהעמדת הפנים שלו. טעויות, חורים בהשכלה ורגעי בורות - תופעות שהן נחלתו של כל אדם - יכולים לגרום לאנשים להפסיד בחירות, מעמד או קידום. אילו החברה היתה משנה כיוון, בזה לפסקנות ומתגמלת את הספקנות, היינו מגיעים רחוק יותר מהר יותר.

כהן לא מספקת לנו חומר למחשבה, אלא נותנת הוראה: התחילו לומר "אני לא יודע". המילים האלה ייתנו לכם הזדמנות ללמוד יותר ויחזקו קשרים חברתיים, ובעיקר אמרו אותן כי המילים האלה הן האמת.

לא לדעת ולהודות בכך הם ההפך מפונדמנטליזם ומקיצוניות. הקיצוניים הם שתמיד יודעים הרבה יותר מאיתנו ושלבם תמיד ריק מספקות. ספקות יקרים, הלב שלי מלא בכם.

תגיות