"לא אמבטיה חמה ונעימה"

גלעד אופיר התרוצץ עד לרגע האחרון וטרח על תערוכת היחיד שלו, שנפתחה בסוף השבוע במוזיאון תל אביב לאמנות, למרות תאונת אופנוע שהותירה אותו עם ארבע צלעות שבורות. התערוכה החדשה מציגה את עבודותיו משנות התשעים ואילך, כולל תצלומים מהשנים האחרונות. היא עולה בעקבות זכייתו של אופיר בפרס קונסטנטינר לצילום, שמוענק בכל שנה בידי המוזיאון ומזכה את הצלם הנבחר ב־5,000 דולר, בתערוכת יחיד וברכישה של עבודה אחת לפחות שלו לאוסף הקבוע של המוזיאון.

"זו לא רטרוספקטיבה, אלא תערוכה של עבודות מכל מיני תקופות, שלמרות השוני ביניהן מצליחות להתחבר זו לזו", מסביר אופיר, יליד 1957, שכבר הציג תערוכות במוזיאון חיפה, בטייט מודרן - שאף רכש מיצירותיו לאוסף המוזיאון - ובמקומות נוספים בארץ ובחו"ל. את הרזומה שלו מפארים גם פרס שרת התרבות ב־2002 ופרס ז'ראר לוי לצלם צעיר ב־1992. "לתערוכה הזאת נכנסו גם עבודות חדשות שמייצגות תהליכים ארוכים, הרבה שנות עבודת מעבדה ושימוש בחומרים שונים. עצם הצילום מעסיק אותי - איזו מין יצירה זו, מהן אפשרויות ההתפתחות שלה ומהם גבולותיה. מתחילת הדרך הייתי נטוע בסביבה אנליטית וחוקרת, ומנגד עסקתי בעשייה מופשטת שלא קשורה בייצוג המציאות".

גלעד אופיר. "פרויקטי בנה ביתך יצרו סטרוקטורה חדשה והציפו שאלות על בית — מה הוא, איך הוא נראה ואיך הוא מאפיין את האנשים שגרים בו" | צילום: אוראל כהן

אנתרופולוגיה חזותית

אופיר משתמש בצילום גם כאמצעי לחקר התרבות הישראלית והתהליכים שעוברים עליה, כפי שהם משתקפים מהנוף והאדריכלות: פרויקטי בנה ביתך, בסיסי צבא נטושים ואתרי בנייה שהוא מצלם באור יום קשה וניגודי. העבודות השוממות מציבות מראה מול המחזות המוכרים שהופכים לאובייקטים מסקרנים. "הצילום הוא אמצעי לבחינת הרבדים בתרבות שלי, כלי שמאפשר לי לחקור, לבחון ולעקוב", מסביר אופיר. "אפשר לקרוא לזה אנתרופולוגיה חזותית".

לא רואים בני אדם בעבודות שלך.

"דיוקנאות לא גורמים לי להתעכב, אבל הדברים שאני עוסק בהם קשורים לבני אדם. הבתים ומחנות הצבא - אנשים יצרו אותם, היו בהם ונמצאים בהם. גם האמנות היא לא דבר טבעי - כי הטבע לא יכול ליצור אמנות - אלא אנושי".

מה כן גורם לך להתעכב עליו?

"למשל, הצילום שהתחלתי לעסוק בו אחרי שחזרתי מניו יורק בתחילת שנות התשעים, שחקר בעיקר תהליכי השתנות של מקומות: נופים שהפכו לאזורי בנייה, אזורי בנייה שהפכו לשכונות, דיונות שהפכו לאזורים עירוניים חדשים. זו בעצם ארכיטקטורה ישראלית עכשווית, שעסקה באכלוס של המוני אנשים ובאופן שבו הם מייצרים פתאום מקום. פרויקטי בנה ביתך יצרו סטרוקטורה חדשה והציפו שאלות על בית — מה הוא, איך הוא נראה ואיך הוא מאפיין את האנשים שגרים בו. המשקל עבר לאנשים והבית הפך לדיוקן. זו דרך להסתכל על חברה ועל השינויים שחלים בה בזמן אמיתי. האופן שבו צילמתי אז הוא כמו ניתוח או פסיכואנליזה למציאות - הסתכלות לא רק על פני השטח, אלא גם על כל הרבדים העמוקים של המציאות ועל הפילוח שלהם.

"הפרויקט השני שלי, שעבדתי עליו במשך שנים רבות, נקרופוליס, הוא במידה מסוימת המשך של הפרויקט הקודם. נסעתי עם הצלם רועי קופר לאתרים צבאיים נטושים וצילמנו אותם. הבסיסים האלה מייצגים את האתוס של החברה הישראלית, אך אנחנו הסתכלנו עליהם מזווית אחרת - כיצד הצבא נוכח בנוף הישראלי ואיך הנוכחות הזאת באה לידי ביטוי גם כשהצבא כבר לא במקום. צה"ל הוא הנדלניסט הכי גדול של שטחים פתוחים בארץ, ואני חקרתי אילו סימנים של כוח הוא משאיר אחריו".

"לא רק להקליט רגע"

העבודות של אופיר מבוססות על נסיעות וחיפושים, על ניסיון, בדיקה וחקירה. "אני לא עין משוטטת. כדי שתצלם משהו צריך לעצור אותך ולגרום לך לעמוד דווקא מולו ולא מול משהו אחר. בפעולת הצילום עצמה אתה רוצה לתפוס את הרגע ולעצור את הזמן, ומאוחר יותר אתה רוצה להביא את הצופה לעצור ולהתבונן בעבודה שלך. כשאני מעמיד מצלמה מול אובייקט, אני רוצה שהמצלמה תעשה משהו, ולא רק תקליט את הרגע. המצלמה מייצרת מהאובייקט משהו אחר, כמו בצילום רנטגן, ואנחנו צריכים לחשוב איך המצלמה רואה - לא איך אנחנו רואים. השאלה היא איך הופכים את הדבר הזה, את הרגע הזה, למשהו שיש בו כוח. לא כל דבר יכול לעשות את זה".

יהיו מי שישאלו איך צילום של אתר בנייה הופך לאמנות.

אופיר צוחק. "אני אוהב את השאלה הזאת, ואם מישהו יעלה אותה בפניי - זה יהיה מצוין. כשאני מעמיד מצלמה, גם אני שואל מה זה הדבר הזה. הצילום הוא דרך אחרת להסתכל על אובייקט, וברגע ששואלים מה זה, צצה שאלה חדשה. הצילום לא נותן תשובות, אלא עונה על שאלות באמצעות שאלות נוספות, והצופה מוסיף שאלות. אני רוצה להעביר את השאלה אל הצופה. אני לא רוצה שהוא יחליק לתערוכה כמו לאמבטיה חמה ונעימה. אני רוצה שהוא ייהנה, אבל שגם יבוא לעבוד, לחשוב ולשאול שאלות".