שיקם את ההסתדרות, אך זנח את תדמיתה ואת יוקר המחיה

ההסתדרות שמשאיר עופר עיני ליורשו שונה מהותית מזו של לפני שמונה שנים, כשעיני נכנס לתפקיד יו"ר הארגון. אז מדובר היה בהסתדרות חולה, עם חובות של כ־1.5 מיליארד שקל ועתיד עגום. אלא שהשיקום הכלכלי של ארגון העובדים עד כדי איזון תקציבי ועודף בתזרים המזומנים שולי לעומת השינוי הגדול באמת בצורת גל ההתאגדויות של עובדים מהמגזר הפרטי, ביניהם ענפים ששנים ארוכות ההסתדרות לא נכחה בהם כמו כלל ביטוח ומגדל, פלאפון וסלקום. הקרדיט לגל ההתאגדויות הזה לא שייך לעיני לבדו. גל זה החל בין השאר בגלל קבוצה קטנה של פעילים חברתיים שהקימו ארגון בשם כוח לעובדים שניסה והצליח להוות אלטרנטיבה להסתדרות ולאגד מספר רב של מקומות עבודה. לזכותו של עיני ייאמר כי הוא התעורר בזמן ויזם הקמת אגף ייעודי להתאגדויות חדשות שרשם הצלחה גדולה ועשרות אלפי עובדים הצטרפו להסתדרות בשנה וחצי האחרונות.

הפגנה של עובדי קבלן

ההסתדרות שוב רלבנטית

לזכותו של עיני ניתן גם למנות את הסכם פנסיה חובה עם ארגוני המעסיקים שהחיל על כל מעסיק את החובה להפריש שיעור מינימאלי משכר העובד לטובת חיסכון פנסיוני לכמיליון שכירים שלא היה להם עד אז כל חיסכון שכזה. ההסכם גם יצר בפעם הראשונה הגדרה ברורה של הותק המינימאלי הדרוש - כחצי שנה בעבודה הראשונה - על מנת להיות זכאי להפרשות פנסיוניות. באותו התחום עיני הצליח פעמים רבות לעמוד ביעד של הגדלת שיעור ההפרשות הפנסיוניות מהנורמה של 17.5% מהשכר ל־20.5%. כך עשה לדוגמה לעובדי ענף היהלומים, ענף התיירות ומקומות נוספים.

גם מקומם של עובדי הקבלן לא נפקד. עיני אולי לא הצליח להצטרף למחאה החברתית של קיץ 2011, אבל לפחות ידע בסופו של דבר לנצל את המומנטום על מנת להשיג לו ולהסתדרות נקודות בזכות מאבק ממושך על שיפור תנאי עובדי הקבלן. עיני לא עמד ברף שהציב לעצמו - העסקה ישירה של כמה שיותר עובדי ניקיון ושמירה - אבל הצליח להשיג הסכם שהיטיב משמעותית את תנאי העובדים במגזר הציבורי. בימים אלו החלו עובדי הקבלן המועסקים במגזר הציבורי לקבל תוספות שכר והשוואה של ההטבות הסוציאליות השונות - כולל קרן השתלמות ושי לחג - לאלו של העובדים מן המניין. עם זאת, יותר משנה וחצי מאז הסכם העקרונות בין ההסתדרות והמעסיקים הפרטיים, עדיין אין שינוי במצבם של עובדי הקבלן במגזר הפרטי ורק לאחרונה הוגשו הצעות של שני הצדדים להכרעתו של שר הכלכלה, נפתלי בנט.

הפגנות של עובדי הנמלים | צילום: גיל נחושתן

אולם ההישג הגדול ביותר של עיני הוא בוודאי הפיכתה של ההסתדרות לרלבנטית. כל ההישגים המשניים שהוזכרו למעלה נגזרים מההצלחה הזו. ההסתדרות היא לא אותה אחת שבנימין נתניהו כשר אוצר הצליח לדרוס ב־2003 ולהלאים לה את קרנות הפנסיה ולקצץ בשכר עובדי המגזר הציבורי. עיני נכנס היטב לקלחת הפוליטית וידע לתמרן, לגשר ולהתפשר על מנת להשיג את מבוקשו והוא לרוב השיג. ב־2008 שידך את מפלגת העבודה לממשלת נתניהו וקיבל בתמורה חוקים שהקלו על התאגדות עובדים - שנתניהו לא חלם שאי פעם יסכים להם - ותוספת שכר של 7.25% לעובדי המגזר הציבורי בעלות של מיליארדי שקלים, הסכמי שכר נאים יחסית לעובדים הסוציאליים ועוד. גם השנה, למרות מאבק נוקשה של משרד האוצר, הצליח למנוע הטלת מס על קרנות ההשתלמות וביטול הכוונה לקצץ בתוספת שכר של 1.5% לעובדי המגזר הציבורי, שרק נדחתה ל־2015, והוא עוד קיבל בתמורה הגדלה של ההפרשות לפנסיה לעובדים אלו. ב־2011 הצליח גם להעלות את שכר המינימום במספר פעימות עד ל־4,300 שקל, אך זאת בעיקר הודות לח"כ עמיר פרץ שיזם את המהלך שעיני עזר להשלים.

נכנע לאגף התקציבים

אלא שלצד רשימת ההישגים עיני גם רשם מספר כישלונות או אי־הצלחות במטרות שהציב לעצמו ואחת מהן היא תחום הפנסיה. בראיון ל"כלכליסט" שנתן בשנה שעברה הצהיר עיני כי המאבק הבא שלו הוא על כיסם של החוסכים לפנסיה. הוא הבטיח כי יפעל להורדת דמי הניהול ובעיקר להגדלת האג"ח הייעודיות של המדינה לקרנות, המבטיחות תשואה מינימאלית של 4.85%. כיום שיעור האג"ח הללו מתיק הפנסיה של החוסכים הוא 30% ועלותם למדינה כ־2.5 מיליארד שקל בשנה.

עיני רצה להגדיל את שיעור האג"ח הייעודי לחוסכים מבוגרים ל־70% ולדבריו אף התקדם משמעותי במשא ומתן בנושא הזה עם אגף שוק ההון באוצר. אולם התנגדות של אגף התקציבים, שנרתע מהעלות הגבוהה, הגבילה את שיעור האג"ח הייעודי ל־60% ועיני סירב להסכם. בין אם סירב בצדק ובין אם לא, עיני לא הצליח להשלים את המשימה שהטיל על עצמו.

לא נטל חלק במחאה

בטווח הארוך עיני כשל בעיקר בחיזוק תדמית העבודה המאורגנת. טענה שכזו נשמעת מעט מוזרה לאור גל ההתארגנויות במגזר הפרטי, אולם חלקים רבים של הציבור עוד רואים בצורה שלילית את פעילותה של ההסתדרות כמי שאשמה ביוקר המחיה. בעיקר לאור התדמית שנוצרה ליושבי ראש ועדים כמו אלון חסן בנמל אשדוד או גילה אדרעי ברכבת. אדרעי אמנם הודחה מהרכבת אך רק משום שלא סרה למרותה של ההסתדרות. חסן לעומת זאת הוחזר לנמל לאחר השעייה קצרה ועיני לא השכיל ליצור מנגנון שיבטיח כי ראשי ועדי עובדים לא יוכלו לצבור כח רב מדי, בין השאר באמצעות הגבלת משך הכהונה שלהם.

תדמית ההסתדרות בוודאי לא השתפרה בעקבות המחאה החברתית, שעיני נכשל בניסיון שלו ליטול בה חלק. המוחים בשדרות רוטשילד דחו את השתתפותה של ההסתדרות (אם כי בירכו על כספי הנוער העובד והלומד, שמקורם בהסתדרות, שעזרו לממן את המחאה) וגם מספר פגישות בין ראשי המוחים לבין עיני לא הועילו.

באותו ההקשר, עיני לא השכיל ליזום רפורמות משלו שנועדו להקל על מצוקת יוקר המחיה והשאיר את השטח לממשלה החדשה שחלק מהשרים בה מתחרים ביניהם מי יתקוף יותר את ההסתדרות. שר הכלכלה נפתלי בנט ושר התחבורה ישראל כץ, בגיבוי שבשתיקה מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, מאשימים את ההסתדרות ואת עובדי הנמלים ביוקר המחיה ובסירוב לרפורמות שנועדו להקל על כיסם של האזרחים. מלבד ניסיון מבורך כשלעצמו להקים מועדון צרכנות לחברי ההסתדרות, עיני לא עשה מספיק כדי לתת לציבור הרגשה שההסתדרות נועדה לעזור לו גם בצד ההוצאה ולא רק בצד ההכנסה.