אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

חקר ביצועים: השבוע של עופר עיני, אילן בן-דב ומוטי בן משה

וגם: גוגל השיקה גרסה חדשה לאנדרואיד, מוטי בן משה זינק מאנונימיות לכותרות הכלכליות הראשיות, לפיד מציג את רפורמת הדירקטורים והשכר החציוני חושף את הבלוף

07.11.2013, 08:52 | כתבי כלכליסט

עיני - הדיקטטורה של הרגש

שש שנים בדיוק אני כבר מלווה את יו"ר ההסתדרות עופר עיני, ומעולם לא ראיתי אותו נרגש. ראיתי אותו עייף, כועס, צוחק, מעשן, לפעמים מחייך (אחרי שסגר דיל טוב), אבל אף פעם לא מתרגש. השבוע, כשנשא את הודעת הפרישה שלו, זה קרה. יש משהו קסום ברגע הזה, שבו אחד האנשים החזקים במשק מצליח להביע רגש כל כך לא מתווך, כל כך אמיתי. בלי קומבינה, בלי כוכבית. בסוף ההתרגשות הודיע עיני שהוא ממליך את אבי ניסנקורן ליורשו - מהלך פוליטי שנרקם במשך חודשים - וכל בכירי ההסתדרות באולם מחאו כפיים ברגש. איש לא העז לשאול את עיני למה אין בחירות. מתרגש מתרגש, אבל עדיין עיני.

מיקי פלד

 

עופר עיני במסיבת העיתונאים, צילום: אוראל כהן עופר עיני במסיבת העיתונאים | צילום: אוראל כהן עופר עיני במסיבת העיתונאים, צילום: אוראל כהן

פוקר - יש הימורים גרועים יותר

הישראלי אמיר להבות זכה השבוע במקום השלישי באליפות העולם לפוקר בלאס וגאס. זה קרה למרות ההתנכלות השיטתית של ישראל להימורים בכלל ולפוקר בפרט, ובזכות העובדה שלהבות חי בארצות הברית. כמעט כמו חתני הנובל הישראלים לשעבר, שעזבו כי לא יכלו לפתח כאן את הכישורים שלהם. ישראל, להבדיל מרוב העולם, לא מכירה בחוקיות הפוקר, ומקטלגת אותו כמשחק מזל, כעולם תחתון. בבורסה ובפיס מותר להמר (אפילו על מירוצי סוסים), עם הפנסיות שלנו מותר לשחק, והפוליטיקאים מהמרים על עתידנו ללא הפסקה. אז אם כבר, לא עדיף להחזיר את להבות לישראל ולצרף אותו לצוותי המשא ומתן הממשלתיים? אם כבר מהמרים עלינו, עדיף שיעשה את זה מישהו שמבין בזה.

משה גורלי

גוגל נופלת בקטנות

גוגל השיקה בשבוע שעבר גרסה חדשה לאנדרואיד, אבל לרוב בעלי הסמארטפונים עם מערכת ההפעלה הידיעה הזאת לא רלבנטית. הטלפונים האלה כמעט לא מקבלים עדכוני גרסה, ואם כן - אז במועד לא ידוע ובאיחור של חודשים. באפל, לעומת זאת, מקפידים לא לתת ליצרניות וחברות סלולר להתערב במערכת ההפעלה ומאפשרים עדכונים פשוטים וקלים. גוגל כבר הבטיחה לפני כשנתיים שהיא עובדת במרץ על פתרון לבעיית העדכונים. זה לא קרה. זו אותה חברה שמצלמת את כל הערים הגדולות, פיתחה מכונית שנוהגת בעצמה ורוצה לרשת את העולם באינטרנט בעזרת כדורים פורחים שירחפו על גבול האטמוספירה. מרוב רעיונות מהפכניים גדולים, היא ממש מתקשה להתמודד עם בעיות טכניות קטנות.

איתי שמושקוביץ

בן־דב לא מתעסק בפרטים

לפני ארבע שנים קנה אילן בן־דב את השליטה בפרטנר והפך למושא קנאה במגזר העסקי. החברה הרוויחה אז מאות מיליוני שקלים ברבעון, ובן־דב החזיק את הבייבי החדש קרוב לחזה, סירב לצרף שותפים ומינף את עצמו לדעת. ואז בא שר התקשורת דאז משה כחלון, ביצע רפורמה בשוק הסלולר והחריב את השמחה. בן־דב נתקע עם חובות עתק ובלי רווחי הענק, נדחק אל הקיר וויתר על השליטה בחברה. כמה הוא הפסיד בסיבוב הזה? איש לא יודע באמת, אפילו בן־דב עצמו. "להערכתי, עם כל מה שקרה בשלוש־ארבע השנים האחרונות הפסדתי אולי מיליארד שקל, אולי מיליארד דולר. בכל מקרה זה הרבה כסף", אמר השבוע. כן, זה הרבה. גם אנחנו שילמנו לפרטנר כל השנים אלפי שקלים, אולי אלפי דולרים. בכל מקרה זה הרבה כסף.

גבי קסלר

אילן בן-דב, צילום: אוראל כהן אילן בן-דב | צילום: אוראל כהן אילן בן-דב, צילום: אוראל כהן

נסגר המכרז על אי.די.בי

אירועים כמו מכירת השליטה באי.די.בי תמיד מושכים מועמדים אלמונים וקצת משונים. מוטי בן משה, למשל, הגיש הצעה לרכישת החברה וזינק מאנונימיות יחסית לכותרות הכלכליות הראשיות. האלמוניות היא לא עניין שולי. כשלא יודעים הרבה על בן משה, לא יודעים גם מה מקור ההון שלו, מי השותפים שלו, מה מצב החברות שבבעלותו. גם על מתחריו, אלכסנדר גרנובסקי ואדוארדו אלשטיין, אנחנו בעצם לא יודעים הרבה. אבל הם לפחות הציגו את מקורות המימון שלהם. אייל גבאי, שמלווה את המכירה מטעם בית המשפט, ביקש מכל המתמודדים הבהרות. גם אחריהן לא בטוח שנדע למי באמת תתגלגל השליטה בסלקום, שופרסל וכלל ביטוח.

גולן חזני

לפיד פספס את העיקר

שר האוצר יאיר לפיד הודיע השבוע שהוא מתכנן רפורמה במינוי דירקטורים לחברות ממשלתיות. "מהיום לא צריך להיות מקושר, רק מוכשר", הכריז והסביר כי ועדה מקצועית תבחר מעתה "נבחרת דירקטורים" וכך תנקה את החברות מפוליטיקה ותאייש כ־400 משרות שלא אוישו עד כה. זה לגמרי מקרה של טיפול בסימפטום ולא בבעיה: צריך לחסל את מפעל הג'ובים שבחברות הממשלתיות, אבל כדי לעשות זאת כראוי צריך לחסל כמה חברות ממשלתיות. מי צריך עשר חברות שמנהלות קרנות השתלמות שונות, שלוש חברות שמנהלות אתרים קדושים ועוד שלוש חברות שמנהלות את רצועת החוף של תל אביב? כספי המסים לא צריכים לפרנס כל כך הרבה עובדים ודירקטורים, מקורבים או מוכשרים.

נעמה סיקולר

יאיר לפיד, צילום: אוראל כהן יאיר לפיד | צילום: אוראל כהן יאיר לפיד, צילום: אוראל כהן

פועלי בנגלדש יעצרו את ההידרדרות?

ועדה ממשלתית בבנגלדש המליצה השבוע להכפיל כמעט את שכר המינימום של עובדי הטקסטיל. נשמע טוב, עד שמסתכלים על הסכומים: הפועלים במדינה מוכת ההוריקנים שהופכת לבירת הייצור של תעשיית האופנה משתכרים היום 38 דולר בחודש, ואם ההמלצה תתקבל יעלה שכרם ל־68 דולר. עלות המחיה הבסיסית ביותר בבנגלדש, לשם השוואה, מוערכת ב־100 דולר לחודש. בעלי המפעלים, מצדם, הזדעקו שהעלאת השכר תגרום לרובם לפשוט רגל. גם אם השכר לא יעלה, בנגלדש יכולה בקלות להיות הקורבן הבא של תעשיית האופנה, שמחפשת כל הזמן מדינה חדשה שבה אפשר להעסיק פועלים בתנאים קשים ובשכר אפסי. אבל אולי האסון שבו נהרגו בה השנה יותר מאלף פועלי טקסטיל והצעת השכר יבהירו סוף סוף גם לחברות הענק במערב ולצרכנים שהמודל של ייצור המוני במחירי רצפה לא יכול להמשיך לעבוד.

רחל בית־אריה

השכר החציוני חושף את הבלוף

6,541 שקל ברוטו - זה השכר החציוני במשק, כלומר השכר שחצי מהשכירים מרוויחים יותר ממנו, וחצי מרוויחים פחות ממנו. מה נשאר אחרי ניכוי המסים ואחרי שכר דירה, חשבונות, תחבורה, חינוך, ביטוחים וקניות בסיסיות מאוד בסופר? מינוס. גדול. שרק הולך וגדל. ובכל זאת, אנחנו אומרים לעצמנו, אנשים מחזיקים מעמד. כולנו מחזיקים מעמד. כן, בזכות הלוואות. בזכות עזרה מההורים. בזכות חסכונות שאוזלים. פלסטר על פלסטר על פלסטר על פצע שלא מפסיק לדמם, החתך שבין ההכנסה ברוטו להוצאה נטו. אנחנו כותבים את זה כאן כל הזמן, וזה לא מספיק: בתוך שנתיים הפלסטרים האלה כבר לא יחזיקו רבים מהישראלים. הבלוף הגדול - איך הכל בסדר פה, והאבטלה נמוכה, והצמיחה סבירה - ייחשף רק אחרי שהרבה מאוד אנשים כבר יקרסו.

גולן פרידנפלד

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות