אלבום כפול חדש של הביטלס: "להקה קטנה ולא רעה"

באחד הקטעים באלבום שואל המגיש את פול מקרטני: "נו פול, אז איך זה להיות בן 21?". כן, זה אותו סר פול שחגג לא מזמן 71 והוציא אלבום חדש. 50 שנה מפרידות בין הארכיב המאובק של ה־BBC לבין ההווה. זה טווח זמן אדיר, שעלול להרתיע כל מאזין פוטנציאלי. כי בואו נהיה כנים: אף אחד מכם לא ישמע ברצף את האלבום "החדש" של הביטלס, "On Air - Live at the BBC Volume 2".

מסמך דוקומנטרי

מדובר בשני דיסקים, שכוללים כ־60 שירים וקטעי דיבור, ויכולים בנקל להתיש כל אחד שאיננו דני רובס או מעריץ מושבע על גבול הפסיכוטי של הלהקה. מלבד זאת, חייבים להודות בכנות שאמנם התקופה שבה מדובר, 1963–1964, מהווה את הפריחה הגדולה של הביטלס כלהקת פופ, אבל מוזיקלית היא מעניינת פחות ממה שבא אחריה. יש המון רעננות, חוצפה ורוח נעורים ליברפולית באוויר, והעקיצות של ג'ון לנון הצעיר מול המעונבות המובנית של מגישי ה־BBC עדיין מלבבות. גם האופן הצייתני שבו יושבים ארבעת חברי הלהקה ומקריאים בקשות של מאזינים ומאזינות מזכיר את המיתוג הראשוני שלהם בידי המנג'ר בריאן אפשטיין כ"להקה לכל המשפחה". ואולם, אולי צריך להרחיב את הפרספקטיבה ולא לראות את "Live at the BBC" כאלבום מוזיקלי בלבד, אלא כמסמך דוקומנטרי שעוסק בלבנה מהותית בתולדות הפופ. וככזה הוא מעניין מכמה בחינות, למשל הפערים בנושא איך נבנה אמן.

בימים ההם, כפי שמזכיר מקרטני בדברי הקדמה שחיבר לחוברת המצורפת לאלבום, ה־BBC עשה אותך לאמן. מי שהופיע שם קנה את עולמו. "ידענו שכל העם מקשיב ל־BBC", אומר מקרטני. הכוח של תחנות מרכזיות, בדרך כלל ממשלתיות, היה עצום. תוכניות מסוימות, כמו "אד סאליבן שואו" בארה"ב, יכלו להזניק קריירות, כפי שעשו לביטלס. ובבריטניה, ה־BBC היה נותן הטון הבלעדי, שאמנים ולהקות עמדו בתור כדי להתארח באולפניו. הנקודה המדהימה בסיפור הזה היא שתחנה כמו ה־BBC היתה חופשית ומשכילה כדי להעניק זכות ביטוי ושידור לשלל מוזיקאים חדשים, שהביאו לעולם את בשורת הרוק והפופ. גם ערוץ 1 שלנו עשה זאת פה ושם בשנות השבעים, ראוי להזכיר.

קלאסיקות אמריקאיות

ועדיין מדובר בסך הכל ברף מוזיקלי נמוך וקל יחסית לעיכול - שירי פופ קצרצרים ופשוטים. מי שיצפה לביטלס "הגדולים", אלה של האלבומים "Revolver", "Sgt. Pepper" ואילך, יתאכזב. מדובר כאן בשני סוגי שירים: סינגלים ושירים מקוריים של לנון ומקרטני בעיקר משלושת האלבומים הראשונים של הלהקה, כמו הלהיטים "Please Please Me", "I Saw Her Standing There", "She Loves You"; וקאברים, בעיקר לקלאסיקות אמריקאיות מהפיפטיז. הביטלס, במקור, היו להקת קאברים מצוינת, שעבדה היטב במועדונים המעושנים של בריטניה וגרמניה.

וכך אפשר למצוא קלאסיקות כמו "Memphis Tennessee" של צ'אק ברי, "Lucille" או "Long Tall Sally" של ליטל ריצ'רד. כאן טמון הקסם האמיתי באוסף, שמשלב בצורה מושלמת בין שירי הביטלס לבין השירים שגדלו עליהם והושפעו מהם. כמו שתי יחידות זמן באבולוציה: רוק אמריקאי מושפע בלוז ופופ בריטי שנמצא בדרכו לעולם חדש לגמרי. "זו היתה להקה קטנה ולא רעה", מסכם מקרטני בהערותיו לאלבום. וזה נכון, להקה קטנה שעמדה לכבוש את העולם (הליקון, 130 דק').