צילום: עמית שעל
מאפיית אנג'ל
ראיון ראשון עם זוהר גילון, אנג'ל־העל החשאי והגדול ביותר בישראל, שהשקיע בלא פחות מ־130 חברות, היה שותף לעשרות אקזיטים בשווי מיליארדי דולרים, ועדיין סומך בעיקר על תחושות הבטן
זוהר גילון, אחד ממשקיעי ההייטק הגדולים, הוותיקים והחשאיים ביותר בישראל, שעומד מאחורי אקזיטים של מיליארדי דולרים, יודע שהוא עשוי להצטייר כטיפוס קצת חפיפניק. "יגידו עליי שאני חותך מהר מדי, פועל מהר, שאני אינטואיטיבי בנוגע לאנשים שאני פוגש. אבל בסופו של דבר כל אחד שמגיע אליי מקבל ממני תשובה מוחלטת לכאן או לכאן, לפעמים במקום", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט" בראיון ראשון שהוא מעניק בעברית לכלי תקשורת. "מדיניות ההשקעה שלי מתחילה ונגמרת בזיהוי של אנשים מבריקים".
מההחלטות המהירות שהוא מקבל אין חזרה. לא בגלל גאוותנות ולא מתוך אמונה שהוא מבין את עולם ההייטק טוב יותר מכולם. גילון באמת מאמין שהרושם שיזם יוצר בעת המצגת למשקיעים הוא המדד הטוב ביותר לסיכויי ההצלחה של הרעיון שלו.
"מצגת היא כמו אודישן של שחקן", הוא אומר. "יש לה עוצמה והשפעה על החיים. אם מישהו עבר או לא עבר את האודישן, תהיה לזה השפעה על חייו המקצועיים. אותו הדבר עם משקיעים. מי שמרשים אותם, הסיכויים שלו להצליח בחיים גבוהים יותר. אם יזם מצליח למכור לי את הרעיון שלו, אז הוא יצליח למכור אותו גם לעובדים, לשותפים האסטרטגיים ואחר כך לשוק ההון, ולבסוף לגוגל או למיקרוסופט, שירצו לקנות אותו. גם באודישנים למשחק וגם בהייטק אין מועדי ב'. קיבלת הזדמנות אחת, והתפקיד שלך הוא לנצל אותה. לכן אני מקדיש לרוב רק פגישה אחת למשא ומתן למכירת חברה. כשרוצים להגיע להחלטה, העניינים די פשוטים".
פגישה יחידה כזאת הובילה אותו להשקיע, ב־1993, באביגדור וילנץ, מייסד חברת השבבים גלילאו, שהונפקה לפי שווי של 351 מיליון דולר ולאחר מכן נמכרה ב־1.7 מיליארד דולר. כך גם חבר למומחה לתורת המשחקים פרופ' יאיר טאומן ולקבוצת המשקיעים שלו, ויחד הם רכשו מניות של חברת QXL הבריטית ב־15 מיליון דולר ומכרו אותן כעבור שנתיים ב־320 מיליון. כך בחר להשקיע בישי גרין ובתומר דביר, מייסדי הסטארט־אפ סולוטו, שנמכר השנה ב־120 מיליון דולר, בירון גלאי, מייסד הסטארט־אפ המדובר אאוטבריין, ובמוזיקאי יוני בלוך, שהקים את הסטארט־אפ אינטרלוד.
המיליונר הסודי
משקיעי הייטק משתייכים לשתי קבוצות: אלה שמתגאים בהצלחות שלהם ומרבים להתראיין, להופיע בכנסים ולחלק עצות ותחזיות, ואלה שאף אחד לא שמע עליהם. גילון שייך לקבוצה השנייה. למעשה, הוא משקיע־העל הגדול ביותר בה ואולי אף בישראל. ב־22 השנים האחרונות הוא השקיע, לפי הערכות, בכ־130 חברות, שלפחות 30 מהן עשו אקזיט והניבו לו רווחים גבוהים בהרבה מהממוצע בקרב משקיעי הייטק פרטיים. מלבד ההשקעה בגלילאו והשותפות לסיבוב על מניית QXL, הוא היה ממשקיעי חברת תקשורת הווידיאו רדוויז'ן של האחים זיסאפל ובחברות נוספות שהונפקו בבורסת תל אביב ובנאסד"ק, כגון חברת התקשורת סרגון נטוורקס וחברת טכנולוגיית הפס הרחב אלוט. הוא השקיע בחברות תוכנה מתחום המובייל והענן, כמו סולוטו ונוליו, שבשנה האחרונה קנו אותן ענקיות אמריקאיות, ובארסנל שלו כלולים כמה מהסטארט־אפים המדוברים ביותר כיום, ובהם קונדואיט, אאוטבריין, טאבולה ואינוביד.
גילון הוא לא רק אחד ממשקיעי ההייטק הפרטיים הגדולים בישראל. הוא גם מגוון במיוחד: רוב המשקיעים הפרטיים, לדוגמה יוסי ורדי וגיגי לוי, מתמקדים רק בחברות תוכנה, ואילו גילון משקיע בכל תחומי ההייטק - מחברות אינטרנט, דרך יצרני שבבים ועד ציוד רפואי. הוא גם אחד המשקיעים הוותיקים והעקביים בישראל. במהלך 22 שנות פעילותו נכנסו לתחום ההשקעות ויצאו ממנו שמות גדולים ומתוקשרים, ובהם היזמים לשעבר יאיר גולדפינגר ואילון תירוש וגורו הסטארט־אפים ורדי, שהפסיקו כמעט לגמרי להשקיע בחברות חדשות. רק השנה ביצע גילון 15 השקעות. ובשונה מהרבה משקיעים פרטיים הוא לא סולד משוק ההון. הוא משמש כאנג'ל, שמשקיע בחברות בשלביהן הראשונים, אבל גם מכהן כדירקטור בחברות ציבוריות, משקיע בבורסה ואוהב לנהל בעצמו את המשאים ומתנים של החברות שהוא מוכר, לרוב בפגישה או שתיים וללא תיווך של בנקאי השקעות. מעט משקיעים פרטיים מתעקשים להישאר מעורבים בניהול החברה לאחר שהיא גדלה.
עד היום גילון לא התראיין לעיתון שמתפרסם בעברית. הוא גם ממעט לצאת במהלך היום ממשרדו שבקומת הקרקע במלון אוקיאנוס בהרצליה. היזמים והמשקיעים תמיד מגיעים אליו. "כשתתפוס את גילון לתמונה תקבל פרס פוליצר", אמר לי פעם אחד מהיזמים שהשקיע בהם. אפילו עורכי לקסיקון האישים של בלוג הטכנולוגיה המוביל טק קראנץ' התקשו למצוא תמונה שלו, ובערך שלו מופיע, בטעות, דיוקנו של ח"כ אילן גילאון.
מה שהביא אותו להתראיין הוא אירוע ההתרמה שהוא ואשתו יעל עורכים לבניית המשכן החדש של סטודיו ניסן נתיב בתל אביב הביא אותו, לראשונה, להיעתר ולהעניק ראיון לתקשורת, ובו לחלוק את דעותיו על ענף ההייטק הישראלי ועל שוק ההון ואת הפילוסופיה הייחודית שלו להשקעה ביזמי ההייטק המצליחים בישראל.
סוף עידן החדשנות
אנחנו נפגשים מוקדם בבוקר במשרדו המרווח. החלון הגדול שצופה לים מקושט רק בטלסקופ, שבאמצעותו אפשר להשקיף על ספינות. התמונות על הקירות הן רק של נכדיו. גילון מושיב את היזמים בספה שחורה ומתיישב לצדם, כשגבו לים.
באותו הבוקר הוא ושותפו לעשרות השקעות, גדעון גרינספן, שייסד את אתר הסודוקו הגדול בעולם websudoku.com, כבר הספיקו להיפגש עם שני יזמים בזה אחר זה. בשעת ארוחת הצהריים כבר הוציאו לאחד מהם הסכם השקעה, לא לפני שגילון התקשר ליזם השני והודיע לו שלא יעבדו יחד.
את שיטת החיתוך המהיר, שעליה גאוותו, גילון משמר מראשית ימיו כמשקיע. אחת ההשקעות הראשונות שלו היתה במייסד גלילאו אביגדור וילנץ. פגישה קצרה בין השניים, שהשתתף בה גם פרופ' יאיר טאומן, שותפו להשקעות רבות אחרות, הפכה את גילון וטאומן למשקיעים הראשונים בחברה. "וילנץ ניהל אז משא ומתן במשך שלושה חודשים עם שתי קרנות שרצו להשקיע בו, אך הם לא הגיעו לעמק השווה. הוא נסע הלוך ושוב לארצות הברית ולא הגיע איתן להסכמה. כשנפגש איתי, סיכמנו בעשר דקות על נוסחה פשוטה לחישוב השווי של החברה", הוא אומר.
איך?
"ראיתי מולי אדם ולא חברה שיש לה שווי כזה או אחר", גילון אומר. והוא צדק. עשרה חודשים אחרי שהחברה של וילנץ קמה היא שינתה את ייעודה מפיתוח שבבים למדפסות צבע לפיתוח מערכת חישוב על גבי שבבים. היחידים שנותרו מהחברה הקודמת הם המייסד והצוות שלה. "כשווילנץ התקשר ואמר 'אנחנו זורקים הכל לפח ומתחילים מחדש', זה לא הדאיג אותי, כי אני השקעתי בבן אדם", גילון אומר.
בפגישות אישיות הוא אוהב להשתמש בסיפור הזה כדי להבהיר מה לדעתו קרה להייטק מאז שנות התשעים. "בשנים ההן ההשקעה בהתאם לאופי של היזם עבדה היטב, בעיקר כי היכולת והצורך לחדש בתחום הטכנולוגי היו גדולים הרבה יותר מאשר היום. היום יזמים ברמה של וילנץ לא יכולים לחדש באותה המידה, כי נגמרו התחומים שאפשר ליצור בהם קפיצות דרך טכנולוגיות. נותרו לנו נישות קטנות, מרווחים קטנים לחדשנות, אחרי שכבר הומצאו ebay ואמזון. היום, כמשקיע, אני צריך לנבור יותר לעומק בנושא, ולא רק לראות אם אני מתחבר ליזם או מרגיש שיהיה לי כיף לעבוד איתו".
אתה אומר שאי אפשר לחדש יותר בהייטק? זו טענה קצת מדכאת.
"תכף אדכא אותך עוד יותר", גילון אומר ומחייך. "מי שהשקיע ביותר מ־100 חברות מוכרח להיות אופטימי מטבעו, אבל הקו הכללי של תעשיית ההייטק הישראלית בירידה. פה ושם יהיו תקופות טובות שבהן חלון ההנפקות ייפתח, כמו שקורה כעת לוויקס, ואירועים כאלה ימשכו עוד השקעות במניות טכנולוגיה, מיזוגים ורכישות, אבל אז, כפי שקורה תמיד, שווי החברות יעלה, הכדאיות תרד וההשקעות יפחתו. אנחנו לא בבועה, זה לא 1999, כשחברות שמכרו אוכל לציפורים באינטרנט גייסו מיד השקעות. עם זאת, בהחלט יש בועות בתחומים מסוימים. תגיד היום מיקור המונים או מחשוב ענן, ומיד יפילו עליך כסף. אבל הבועות האלה באות והולכות. הירידה ביכולת לחדש מתמשכת.
"יש שלושה תחומים מבוססי טכנולוגיה שאפשר לחדש בהם. תקופת הטכנולוגיה הטהורה - כמו טכנולוגיות התקשורת והשבבים בשנות התשעים שחגגנו עליהן - נגמרה. זו היתה תקופה מדהימה, שבה חברות תקשורת כמו סיסקו ולוסנט הרגישו שהן חייבות לקנות ממני את החברה, רק כי זוהר זיסאפל חשב על הרעיון שנתיים לפני שהן חשבו עליו. אבל זה נגמר, וגם אם לא, היום מקימים חברת שבבים ב־50 מיליון דולר ומוכרים במקרה הטוב ב־200–120 מיליון. בשעתו הנפיקה מטאלינק ב־7 מיליון דולר והגיעה לשווי של 1.7 מיליארד.
"התחום השני הוא מוצרים לצרכן הסופי. את זה הישראלים לא יודעים לעשות, אולי חוץ מסמי סגול, שמצליח למכור כיסאות פלסטיק, או אפיליידי, שעשו סכין גילוח. אז הנערים של יוסי ורדי עשו את ICQ, וווייז הפכה להצלחה פנומנלית, אבל אנחנו לא במשחק, והישראלים שבמשחק כבר עברו לניו יורק ולעמק הסיליקון. כן, מה שנשאר לנו לחדש בו הוא התחום השלישי, תשתיות אינטרנט ומסחר אלקטרוני. בזה אנחנו מצוינים, בחברות כמו אאוטבריין או וויקס. אבל זה צר מכדי להכיל את כל ההייטק הישראלי".
לחפש את הבזוס שבפנים
בפגישות עם יזמים גילון אולי פועל מהבטן, אך מיום שהוא זוכר את עצמו, הוא אומר, הוא משתדל להקיף את עצמו בגאונים, אבל כאלה עם טאץ' אנושי. חיבתו לאנשים מבריקים וכריזמטיים באה לידי ביטוי לא רק ביזמים שהוא משקיע בהם, אלא גם בחבורת הפרופסורים והמתמטיקאים שמקיפים אותו ושאיתם נהג להתייעץ. חברו הטוב ביותר זה כמעט יובל הוא עמיתו לשירות הצבאי בחיל האוויר, המתמטיקאי פרופ' אברהם נוימן מהאוניברסיטה העברית, שהיה תלמידו של חתן נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן. "אני בן יחיד, אז אני מחשיב אותו כאח", גילון אומר.
שותפו להשקעות רבות עוד מתחילת דרכו הוא פרופ' יאיר טאומן מהמרכז הבינתחומי הרצליה, שעמד בראש קבוצת המשקיעים שב־2005 רכשה מניות של החברה הבריטית לקניות באינטרנט QXL ב־15 מיליון דולר, וכעבור שלוש שנים מכרה אותן ב־320 מיליון דולר. וגם גדעון גרינספן הצעיר, ששותף לו בהשקעות, כבר מחזיק בתואר מתקדם בפילוסופיה ובתואר דוקטור למדעי המחשב מהטכניון.
גילון אומר שאחד הכלכלנים שהשפיע עליו יותר מכל הוא פרופ' קנת' ארו, שזכה בפרס נובל לכלכלה ב־1972 ונחשב לזוכה הצעיר ביותר אי פעם בפרס. ארו הוא שטבע את המונח "נכסים בלתי מוחשיים", הדבר שגורם כיום לאנשים לקנות מניות של פייסבוק וטוויטר במחירים שמסבים לחברות שווי של מיליארדים, אף על פי שההכנסות והנכסים החומריים שלהן לא מגרדים את הסכומים הללו. "לאמזון, לדוגמה, נכסים בשווי 5 מיליארד דולר, אבל היא נסחרת לפי שווי של 160 מיליארד, וכרגע היא בכלל מפסידה. זה אומר שהשוק חושב שהמבנה של אמזון, הניהול, שיטת העבודה וההתעמקות שלה בטכנולוגיה הם מעל ומעבר למהות הגשמית שלה. שווי השוק שלה הוא שווי החזון של ג'ף בזוס". גילון אומר שבמידה רבה הוא מחפש את הבזוס שבכל יזם.
איך מרוויחים בפיס
את סכום הכסף הגדול הראשון קיבל גילון (66) לראשונה ב־1989 ממפעל הפיס. הוא לא זכה בהגרלה, אלא במכרז. הוא עבד אז כנציגה הישראלי של חברת ג'נרל אינסטרומנטס האמריקאית, יצרנית של מסופים, ציוד תקשורת וממירי ערוצים לטלוויזיות בכבלים. ארבע שנים קודם לכן סייע לחברה לקבל את פרויקט המחשוב הענק של מסופי ההגרלות האלקטרוניים בביתני הפיס ברחוב, וניהל את יישומו. בתום הפרויקט הוא גרף עמלה של 2% מעלותו - 190 אלף דולר, סכום שבסוף שנות השמונים הספיק לו לרכישת דירה באזור יוקרתי. "עד אז הייתי שכיר ושילמתי משכנתא, ופתאום אני מוצא את עצמי עם 190 אלף דולר בבנק ומרגיש כמו טייקון".
הוא היה אז בן 42, והבונוס המכובד היה המשך טבעי של מהלך חייו: עלייה מפולין בשנות החמישים עם משפחתו, התבגרות בחולון, לימודי הנדסת חשמל בטכניון ושירות כמהנדס עתודאי בחיל האוויר בשנים שלפני מלחמה יום הכיפורים; אחרי השחרור הוא החל לעבוד כיועץ לחברות טכנולוגיה שסיפקו ציוד לצה"ל, ובהן נורת'רופ וג'נרל אלקטריק.
את כניסתו לעולם ההשקעות חייב גילון לא רק לחוזה עם מפעל הפיס, אלא גם להשראה שקיבל מחברו מימי הלימודים זוהר זיסאפל, לימים ממקימי קבוצת רד בינת. שניהם למדו הנדסת חשמל בטכניון בשנות השישים והכירו בשירות המילואים שעתודאים עושים לפני הגיוס. עם הגיוס התפצלו דרכיהם: גילון גויס ליחידה טכנולוגית בחיל האוויר וזיסאפל ליחידה טכנולוגית מיוחדת של חיל המודיעין.
"שנינו נשלחנו ב־1968 להיות דיילים בתערוכה של צה"ל בגני התערוכה. השאלה הכי נפוצה ששאלו אותנו אז היתה 'איפה היציאה', מה שאנחנו שואלים היום כשאנחנו מחפשים את האקזיט".
זיסאפל הוא האדם הראשון שגילון ניגש אליו אחרי שקיבל את הכסף ממפעל הפיס. "אמרתי לו שאני רוצה להשקיע בהייטק. הוא ואחיו יהודה היו בתחילת דרכם וגייסו כסף לחברה בשם לן־נט. אך זוהר לא נתן לי להשקיע, הוא אמר שהם מגייסים לפי שווי של 4 מיליון דולר, והוא עצמו לא שם כסף, אז לא הרגיש בנוח לקחת ממני. הוא אמר לי שאם הוא ייקח ממני כסף, הוא כאילו שודד אותי. רק כשלן־נט הונפקה לפי שווי של 100 מיליון דולר החלטתי להשקיע בעצמי במניה. היא עלתה יפה, אבל אמרתי לזוהר: 'בפעם הבאה אתה לא עושה לי את זה'".
אמנם זיסאפל השאיר את גילון מחוץ לחברה, אבל ב־1994 הוא נתן לו להוביל לצד מנכ"ל החברה בני אניגל את תהליך המכירה שלה למאדג' נטוורקס האמריקאית, שהיתה אז ממובילות הפיתוח של טכנולוגיית תקשורת מהירה ושל טכנולוגיית כספומטים. המכירה הושלמה ב־1995 תמורת מניות חברת מאדג' בשווי 430 מיליון דולר. חודש לאחר מכן עלה שווי המניות שקיבלו המוכרים, ובהם גילון שנהנה מעמלה על חלקו, ל־600 מיליון דולר. "היינו בעננים", גילון מספר, אבל אז מניית מאדג' התמוטטה. החברה, שנקלעה לקשיים, מכרה את לן־נט לענקית התקשורת אז לוסנט, מי שלימים רכשה את כרומטיס הישראלית. ואז לוסנט עצמה התמוטטה. גילון לא הרוויח כסף מהעסקה, אבל כן הרוויח שותפים לדרך. הוא זכה לאמונם של האחים זיסאפל והכיר את שמיל לוי מלן־נט, שהתגלגל לתפקיד מנכ"ל לוסנט ישראל וכיום הוא שותף בכיר בקרן סקויה ישראל. משרדי סקויה שוכנים במלון אוקיאנוס, ליד משרדו של גילון, והשניים משקיעים יחד מדי פעם.
טעות בסגנון פייסבוק
ב־1995, שנת המכירה של לן־נט, הכיר זיסאפל לגילון את אבי אייזנמן, חבר של זיסאפל מהצבא, שהקים את סיליקום, יצרנית ציוד מחשוב שעוד באותה השנה הונפקה בנאסד"ק ונסחרת עד היום.
הנפקת סיליקום היא החוויה שעיצבה את גילון כמשקיע וכאיש עסקים. שם הוא התוודע למושגים שרק היום מפנימים בעולם ההון סיכון הישראלי. אחד מהם הוא התופעה שהוא מכנה "אפקט הדישְווֹשֶר", אפקט מדיח הכלים. "שנה אחרי ההנפקה של סיליקום מכר אייזנמן 40 אלף מניות. חברים אמרו לו שלא כדאי כי זה מעיד על חוסר אמון בחברה, אולם אשתו רצתה מדיח כלים חדש. מאז אני מעודד יזמים, עם גמר החתימה, להכניס פקודת מכירה אוטומטית. בכל רבעון תמכרו קצת, תממשו קצת, רק פעם בכמה זמן, כדי שלא יחשבו שמכירת המניות שלכם קשורה למשהו מסוים. לתופעה אחת אני קורא חפיפת אינטרסים, או Alignment. אתה לא יכול להשוות באמת בין יזם לבין שותף בקרן הון סיכון, שמרוויח משכורת בטוחה במשך 12 שנה, אבל אתה יכול להפגיש את היזם עם כסף, אם תייצר לו אקזיט נקודתי במהלך הדרך. אני רוצה לוודא שהחברה תגיע רחוק ולא רוצה שהיזם יקבל כל הצעה".
גילון מתבונן בהנפקות החדשות בארצות הברית שצפויות לחברות ישראליות, ובהן חברות טכנולוגיה כגון וויקס, ורוניס, אלקוברה ואנזימוטק. דווקא "עונת ההנפקות" הצפויה מדליקה אצלו נורת אזהרה, בעיקר לאור הצניחה המבהילה של מניית פייסבוק מיד עם הנפקתה.
"אין לי מושג מה קרה בהנפקת פייסבוק. אבל הרושם שנוצר אצלי הוא שהחתמים, אולי בלחץ החברה, תמחרו את ההנפקה במחיר גבוה מדי. כיוון שבהרבה הנפקות מתוקשרות הלקוחות מזמינים הרבה מניות ורבים מהם לא מגבילים את שער הקנייה, כנראה שהרבה מהמזמינים קיבלו יותר מניות ממה שציפו לקבל, ובמחיר גבוה. זה חייב אותם, או דחף אותם, למכור ביום הראשון של המסחר כמויות של מניות שהשוק והחתמים לא יכלו לספוג. כאן החל כדור שלג. בניגוד לכך, הנפקת גוגל נעשתה במכרז ישיר שבו מזמינים כמות מדוייקת של מניות במחיר קבוע. כך נוצר מצב של שיווי משקל בריא כבר מההתחלה. התהליך הזה יכול להיעשות רק על ידי חברות גדולות כמו גוגל, ולא כל חברה תוכל לאמץ את זה. חברות רגילות עדיין תלויות בבנקאים ובאנליסטים".
אז מה הלקח עבור המנפיקים?
"יזם מקצועי לעולם לא עושה טעויות כמו שעשתה פייסבוק".
לאן המלאכים עפים
כל 130 השקעותיו של גילון, בחברות בארץ, בניו יורק ובעמק הסיליקון, הן ביזמים ישראלים. "אני לא משקיע בזרים כי אני לא מסוגל לשפוט אותם. כיוון שהגישה שלי היא השקעה באנשים, אני משקיע רק בישראלים, שאותם אני מכיר", הוא אומר.
ואולם, יזמים ישראלים, הוא רומז, הם לא עם קל, ועם היצירתיות והיכולות מגיע גם לא מעט אגו. "כמה מבין אלפי חברות ההייטק שקמו כאן הגיעו למסקנה שהן לא מצליחות והחליטו להחזיר למשקיעים את הכסף שנשאר? בודדות. וכמה חברות הייטק ישראליות שמתחרות על אותה הנישה התאחדו כי פחות השתלם להן להתחרות? אני זוכר אולי שתיים, אורובוט ואופטרוטק שהתאחדו לאורבוטק, ובריזקום ופלאוור שהתאחדו לאלווריון. בישראל קל למזג חברה מתה עם חברה חיה או להכניס חברה לבורסה בדלת האחורית. הבעיה היא למזג שתי חברות חיות, תופעה נרחבת בארצות הברית, אבל לא כאן".
אתה בעל מניות בשתי חברות מתחרות כאלה, טאבולה ואאוטבריין, שמפעילות שירותים להמלצות קריאה ברשת. למה הן לא מתאחדות?
"כשהשקעתי בהן טאבולה התמחתה במנועי המלצות לכתבות וידיאו ואאוטבריין בהמלצות לכתבות טקסט. החפיפה נוצרה רק בהמשך. אבל זה העניין. אפשר לומר שבין שני ישראלים חיים שאף אחד מהם לא בכינוס נכסים אי אפשר לעשות מיזוג".
מה מניע אותך אחרי 22 שנה?
"היזמים. הישראלים הם עם של גאונים. הם לא יודעים למכור או לנהל, אוהבים להתווכח ולא אוהבים לשתף פעולה, אבל הם גאונים, ואני אוהב את האינטראקציה איתם. אפילו שאנג'ל לא מחזיר את השקעתו הכלכלית, אם מחשבים את הממוצע". רווחיו המצטברים של גילון עצמו, בניכוי הפסדיו לאורך השנים, הם כמה עשרות מיליוני דולרים.
אתה רציני? אנג'ל לא מחזיר את השקעתו הכלכלית? אתה לא הרווחת כאנג'ל?
"אני אישית הרווחתי, במיוחד בשנות התשעים, אבל הרווחיות הממוצעת של משקיעים פרטיים בהייטק, להערכתי, היא לא גבוהה. כשאתה ממלא פיס אתה בעצם תורם למפעל הפיס, כי תוחלת הזכייה שלילית. אז למה אנשים עושים את זה? קוראים לזה חוויה משנת חיים, קנייה של חלום בכסף. אתה קונה מניות תמורת החלום שאולי אתה משקיע בווייז הבאה".
אז אתה בעצם מהמר?
"בתחום הזה אי אפשר לסמוך על המזל. צריך לעשות הכל כמו שצריך כדי להכות את הממוצע, וזה מה שאני עושה. מי שיש לו ניסיון, העסקאות הטובות מגיעות אליו ולא הוא אליהן. העסקאות הטובות בהייטק תמיד זורמות קודם אל קרנות כמו סקויה וקליינר פרקינס. בין קרנות ההון סיכון בעולם יש אולי רק 20 רווחיות מאוד, אני משתדל להיות כמוהן, להכות את הממוצעים. אבל אף פעם אי אפשר לעשות זאת בגדול מדי".
אני עדיין לא מבין איך אנג'ל אומר שלהיות אנג'ל זה לא עסק רווחי.
"הממוצע לא רווחי. אתה רואה בעצמך שמספר האנג'לים יורד, וכך גם מספר הקרנות שמשקיעות בשלבים מוקדמים. שים לב שמשקיעים פרטיים לעולם לא מציגים את תיק ההשקעות המלא שלהם. אולי המגמה הזאת היא סיבה נוספת שהתוצאות שלנו משנות התשעים לא יחזרו על עצמן".
ארוחת פרידה
מאז האקזיט הראשון שלו בסיליקום לגילון יש מסורת: אחרי אקזיט הוא מזמין את היזמים למסעדת מול ים היוקרתית ומגיש להם מתנה צנועה, לרוב ספר או בקבוק יין, ואיתה מכתב אישי שמסכם את דרכם המשותפת ואת הצמתים החשובים בתולדות החברה. ואולם, גם כשסטארט־אפ נכשל הוא פוגש את היזמים לשיחה מחויכת וחברית - אלא אם כן מדובר ב"יזמים סוררים" שאכזבו אותו אישית. בשיחה הזאת אין מתנות, אבל יש סגירת מעגל משותפת.
אתה אומר שאתה מקיף את עצמך באנשים בעלי "גאונות מסוימת" או הישגים אקדמיים מרשימים. יש מתאם בין הנתונים האלה לבין הצלחה?
"שאלת פעם את עצמך למה חברות מחזרות אחר בוגרי אוניברסיטאות העילית בארצות הברית? כשאתה בודק מה באמת לומדים במקומות האלה אתה מגיע למסקנה שהערך הגדול ביותר שלהם הוא תהליך הסינון. אדם שסיים מדעי המחשב בטכניון ושירת ב־8200 עבר מסננת. כשהוא מגיע אליי אני מתרשם מהאישיות שלו. המתאם בין גאונות אקדמית לבין הצלחה הוא לרוב בחברות מסוג מסוים מאוד, החברות הטכנולוגיות הטהורות. מלבד זאת אני מביא בחשבון פרמטרים כמו מוכנות למצגת ויכולת מכירה של הרעיון. כשעבדתי בג'נרל אלקטריק היינו מתכוננים ימים לפגישה, ומקומם אותי שיזמים ישראלים רבים מתכוננים רק במעלית".
וכריזמה, היא באמת חשובה כל כך?
"כריזמה ויכולת התמדה. באוברון השקעתי ביזמים טל קרת, תומר בן קיקי ועופר ליידנר, אחרי שהיו על הכביש בסך הכל תשעה חודשים. משחקי קז'ואל מכרו עשר שנים לפניהם, אבל זו החברה שבסופו של דבר הפכה לענקית בתחומה, ומיקרוסופט אימצה אותה כדי שתנהל לה את אתר המשחקים. אז איך זה קורה? כשיש לך יזמים בעלי כריזמה ויכולת התמדה. טל קרת היה נוסע מניו יורק לסיאטל פעם בשבוע, בין שהיתה לו פגישה ובין שלא. זה הרצון להצליח והאיזון שבין עקביות לאלתור".
אוברון סיימה את דרכה כאכזבה. היא נסגרה לאחרונה ומכרה את נכסיה בהפסד.
"האכזבה היא תוצאה מתמטית של גודל הציפיות, והיא לא החברה היחידה שהפסדתי בה הרבה כסף. היו לי אכזבות למכביר. מחקתי 50 השקעות. אבל היא היתה הבטחה ענקית".
כן, אתה לא נראה כמו גיימר.
"מעולם לא נכנסתי לאתרים כאלה, אפילו לא לזה של אוברון. אני גם לא משחק סודוקו. כשהייתי בן שש אבי לימד אותי לשחק שחמט, אבל מאז פגשתי את פרופ' אברהם נוימן, אני לא מתקרב ללוח שחמט. אני רק יכול להגיד שאומרים שאוברון לא צפתה את עידן הרשתות החברתיות, אך היא צפתה, ולא זו הסיבה לנפילה".
האנג'לים הולכים ומתמעטים, אפילו הממשלה התחילה להקל במס על השקעות פרטיות בחברות הייטק, במה שמכונה "חוק האנג'לים". אתה מודאג? אתה חושב שהמדינה צריכה לעזור?
"לדעתי טוב לענף לפעול בשוק חופשי. יש מספיק כספים להשקעות בחברות הטובות, ואת הסבסוד מוטב להשאיר אצל המדען הראשי ובתוכנית החממות. אני גם לא נלהב מהרעיון של שילוב חברות ביטוח וקרנות פנסיה בהשקעות בסטארט־אפים. מנהל קרן הפנסיה צריך לתת תשואה שמבוססת על תוצאות".
ומה דעתך על אחד הנושאים המדוברים יותר כיום, הקלות המס לחברות גדולות?
"הנוסחה להטבות מס לחברות טובה, אבל צריך לשפר את כללי צבירת הרווחים. אם יש מישהו שלא מוכן לשלם מס של 25% או 30% על הרווחים, דומני שעדיף שנסתדר בלעדיו. אני מהמדינה כבר קיבלתי הכל, כשהגעתי כבן 10 מפולין. אז בשבילי לשלם מס הכנסה זה בסדר גמור".
המיזם המשפחתי: לחדש את ניסן נתיב
גילון ואשתו יעל תורמים לכמה עמותות אך אחד הפרויקטים הקרובים ביותר ללבם הוא בית הספר למשחק סטודיו ניסן נתיב, שפועל בתל אביב ובירושלים. בני הזוג גילון הפכו לתומכים נלהבים של בית הספר לאחר שנפגשו עם מייסדו נתיב, בשנה לפני שנפטר.
יעל חברה כיום בוועד המנהל של בית הספר. זוהר סייע לה בגיוס כספים להשלמת הפרויקט הנוכחי: בניית משכן חדש לבית הספר ברחוב נועם ביפו, שיכלול שלוש קומות ובהן גם אולם הופעות בעל 200 מושבים.
עד היום גויסו לפרויקט יותר מ־3 מיליון דולר, רובם מקרן אלכסנדר גראס, וכן תקציבים ממשרד התרבות, מעיריית תל אביב ומתורמים פרטיים.
בשישי הבא ייערך באולם אריסון בתל אביב מופע ההתרמה "ג'סטות" שבו ישתתפו משה איבגי וקרן מור, ושגילון העניק לו את החסות.
"החוכמה היא לתרום גם לאמנות ולתרבות", יעל גילון אומרת. "דרושה בארץ תשתית תרבותית כדי שאנשים מוכשרים ירצו להישאר. צריכים לדעת שיש כאן תיאטרון ומוזיקה טובים, ושכיף לחיות פה. ואם מייצאים שחקנים, הם צריכים להיות השגרירים שלנו. במשחק זה לא קורה מספיק".
36 תגובות לכתיבת תגובה