אבודים באוניברסיטה

כבר השלמתי עם זה שאני לא אלבש חלוק לבן כמו אמי, ולא אכתוב מאמרים רפואיים כמו שכתב אבי. שלא לדבר על להפריש לפנסיה מעט כסף, לגדל ילדים בבית עם מקרר מלא באוכל, או בארמון כמו שהיה לסבא רבא שלי המלך קרול השני.

ברור לי ולכל הדור הזה, שהדרך לחיות חיים עצמאים שמתקרבים לתנאים שבהם חיינו בבית הורינו, הם פנטזיה רחוקה.

אני לא חושב שזו אשמתם של הורינו, שדחפו אותנו במתיקות לטעם המר של העולם. למרות שזה הכי קל להפנות אליו את האצבע המאשימה, ברור לי שהממסד בישראל הוא אחד הגורמים לאופציה שנקראת ברלין. אך עלינו לזכור שמאז ומתמיד הדור הצעיר ניהל פינג פונג עם הממסד. האשמה העיקרית צריכה להגיע לכיוון הדור שלנו. הדור שגדל בסוף המאה שלא הפסיקה להתחדש, והתעצם בגל האופוריה של המילניום החדש, עד שהתנפץ. כל מה שנשאר זה ה"דאון" שלאחר האופוריה: התרגלנו שבמהלך המאה ה-20 (מאז מלחמת העולם השנייה), כל דור יגדל בתנאים יותר טובים מהקודמים אליו - עד ששברנו את השרשרת. לפי הסטטיסטיקה 1.2 מיליארד צעירים בעולם מנופצים מאותה ציפייה, מתוכם 1.3 מיליון ישראלים בתווך הגילאים 18 עד 31.

מעבר לחיפוש העצמי שלא נפסק, ישנם כאלה שהקריירה האמיתית שלהם לא גלויה, ובמקרה שכן התגלתה היא נראית מבוזבזת. כנראה שזה נובע מהתחושה שמחכים באופן שגרתי למשהו חדש, משהו שישנה את ההווה. אז אנחנו כל הזמן מתעסקים בהתחדשות שמשפרת את איכות חיינו, אך גורמת לכל תחום או מקצוע לקבל תוחלת חיים קצרה יותר (מתחום ההייטק ועד לאומנות).

בדומה לעולם הבידור, הדור הזה חייב להתחדש, ובמקרה שימצא משהו חדש להתעסק בו, הוא ישתה ממנו את הדם עד שזה יהיה מאוס וירצה לעבור אל הדבר הבא. אנחנו אולי הדור המלומד ביותר מבחינה אקדמאית, שלא מפסיק לחדש ולקדש את הריאליטי והעולם הדיגיטלי, אך אין לנו מקלט כלכלי מלבד הורינו, וזו רק שאלה של כמה שנים עד שנצטרך להחליפם ולהיכנס לנעלי הכספומט הראשי של המשפחה. מעבר לכך, הדור הזה מלומד עד שכמעט כולם מבני המיעוטים ועד לרוב, הפנימו כי התעודה האקדמאית ולימודי מקצוע נוצץ לעין הם הפתרון ליציבות כלכלית.

אך לא רק שאנחנו נמצאים בעידן שכל תחום משתנה ובודק את עצמו מחדש, אלא גם שהתעודה והלימודים לא בהכרח מתחייבים, בשונה מהדורות הקודמים, לפרנסה מינימלית ועבודה בתחום. רוב הצעירים שמסיימים את לימודיהם והתכוננו לקראת התחלת הקריירה מצאו עצמם בתנאים של מיתון, שכר נמוך ושוק עבודה לא מחויב. כל אלה לא יכולים לעזור ברכישת מוצרים בסיסיים שנחשבים יקרים ולהחזקה פיננסית של דיור.

הפרדוקס הזה מגיע בעיקר בגלל עודף של בעלי תעודות במקצועות שונים, שלא בהכרח כולם בעלי אינטליגנציה ורגישות לאותו המקצוע. מה שיאמר לזכות הדור הקודם הוא שכסטודנטים הגיעו ללימודים כדי לרכוש השכלה, בשונה מאתנו שמגיעים בשביל להשיג את התעודה. דבר זה פוגע גם בתחומים אחרים, שנחשבים בעיניי הצעירים כפחות זוהרים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שכנראה שבדור הבא מקצועות כמו חשמלאי ונגר כמעט ייעלמו לחלוטין. תעודות הכשרה למקצועות אלה פחות מזמינות צעירים לעומת תעודות אקדמאיות, וככל הנראה היחידים שיישארו בתחומים אלו הם אנשים, כנראה בני מיעוטים, שלמדו מאבותיהם את המקצוע.

אני זוכר שכבר בפתיחתה של שנת הלימודים הראשונה שלי, צוות המורים הודיע לכל הסטודנטים שבספק אם מישהו מאתנו ימצא עבודה בתחום. הניסיון לשכפל את הצלחתם של הוריי דרך התעודה האקדמאית התגלה כשקר. מה ששמחתי והצטערתי לגלות, שאני אינו היחיד שנמצא בבעיה הזו. כמוני יש עוד הרבה אנשים שעובדים בתחומים שנמצאים במשברים כלכליים, והם לא מוצאים תחום אחר שבו יצליחו לעסוק.

בנוסף, יש הרבה שעובדים בחצי משרה או בפרויקטים כפרי-לנסרים לכמה חודשים, לעיתים בהתנדבות. אך גם אותו ניסיון תעסוקתי שיעזור להשגת עבודה לא נותן בטחון כלכלי וגם לא אופק של קריירה. רוב הדור הצעיר חי על חשבון ההורים, גם זוגות נשואים שמחזיקים דירה באופן עצמאי לכאורה, נעזרים לרוב בהוריהם. פעם מי שהיה חי על חשבון ההורים נחשב מפונק, כיום המפונקים הם הרוב, ולא מתוך בחירה.

לא קשה להבין ששום דבר לא זוהר, והעולם כבר אינו שייך לצעירים. עד לפני שלושים שנה היו המבוגרים עניים ולצעירים היו הזדמנויות עבודה מעניינות. כיום הפנסיונרים בני 71 משתכרים יותר מהדור הצעיר. הנזק העיקרי בנושא מגיע כצלקת כלכלית שכנראה תישאר לשארית חיינו. לפי מחקר שנעשה, יידרשו לפחות שמונה שנים כדי למחוק את הפערים הכלכליים שהצטברו. אנחנו, הצעירים נישאר עוד הרבה זמן מרוששים ומבולבלים.

בינתיים נעבוד בחינם ונלמד לחינם.

הכותב הוא סטודנט למדעי החברה באוניברסיטת ת"א