"אני פסנתרן שפורט על גיטרה"

"בגיל 22, בשנה האחרונה ללימודי ההלחנה באוניברסיטת אורגון, החלטתי להתחיל לנגן בגיטרה. למזלי, לא היה מי שיעצור בעדי ויגיד לי שזה לא רעיון מוצלח", מספר ראלף טאונר, אחד הגיטריסטים הבולטים בעולם הג'אז בעשורים האחרונים, שיגיע בסוף החודש לשתי הופעות בישראל. "מכיוון שהתחלתי להתמחות בכלי בגיל מבוגר יחסית, נסעתי לווינה למשך שנה כדי להתמקד בלימודים, והתאמנתי בנגינה במשך עשר שעות ביום", הוא מספר על תחילת הרומן שלו עם המיתרים.

ראלף טאונר. "אחת המתנות של ההלחנה היא האפשרות לקחת רעיון ולהמיר אותו לקטע מוזיקלי" | צילום: אי פי איי

סאונד אינטימי

טאונר (73), יליד מדינת וושינגטון בארה"ב שחי בשנים האחרונות ברומא, הוא דמות חריגה בין הגיטריסטים בז'אנר. מרביתם מנגנים בגיטרה חשמלית או בגיטרה אקוסטית עם הגברה, ואילו טאונר מעדיף את הסאונד האינטימי של גיטרה קלאסית בת שישה מיתרי פלסטיק או גיטרה אקוסטית בת 12 מיתרי מתכת ללא הגברה חשמלית או אפקטים. כבן למשפחה של מוזיקאים - אם שלימדה פסנתר ואב שניגן בחצוצרה - הוא התחיל להתנסות בכלים הללו עוד לפני בית הספר היסודי, ועד שגילה את הגיטרה ניגן בעיקר בפסנתר, שמשמש אותו גם היום, כשהוא מלחין חומרים חדשים. "אני בעצם פסנתרן שפורט על גיטרה", הוא מגדיר את סגנון הנגינה שלו ומסביר שהוא משתמש בארבע או חמש אצבעות כדי לפרוט על הכלי, ומכל מיתר הוא מפיק צליל בעוצמה שונה, תוצאה דומה לזו המופקת מהקשה על קלידי פנסתר.

לאחר שניגן עם פול ווינטר בשנות השישים והקים את הרכב הפיוז'ן אורגון בשנות השבעים עם פול מקנדלס, גלן מור וקולין וולקוט - שהוא פעיל בו עד היום - פנה טאונר לפתח במקביל קריירת סולו. את האלבום האחרון שלו, "Travel Guide", שיצא באוקטובר, הוא הקליט עם שני גיטריסטים נוספים, הג'אזיסט האוסטרי וולפגנג מוטשפיל וסלבה גרגוריאן הקזחי־אוסטרלי, שמגיע מרקע של מוזיקה קלאסית. זה האלבום השני שהשלושה מקליטים יחד, ובניגוד לשיתוף הפעולה המוקלט הראשון שלהם, "From a Dream" מ־2008, הפעם הם החליטו להתרחק מהפורמט של ההופעה החיה שלהם, שכולל מספר גדול יחסית של קטעי סולו ודואטים, ולהתמקד בקטעי טריו, המורכבים משלושה תפקידי גיטרה שמנוגנים במקביל. "כשמדובר בהופעה חיה, מעניין יותר לשמוע את הצלילים של כל נגן בנפרד ואחר כך לחוות את החיבור ביניהם. זה יוצר הופעה מגוונת יותר", הוא מסביר את ההבדל בין הכיוון של האלבום לזה של ההופעות החיות.

כשטאונר נשאל אם הוא מעדיף את העבודה על חומרים בבית ובאולפן או את החוויה של הופעה חיה מול קהל, הוא אומר: "העמידה על הבמה היא הדרך האמיתית לחוות את המוזיקה. אתה יכול להרגיש את מה שאתה עושה מהדהד בזמן אמת מהקהל שמולך", הוא אומר.

הסגנון משתנה לטובה

ב"Travel Guide" טאונר אחראי גם להלחנת חמישה מהקטעים לצד מוטשפיל, שכתב חמישה נוספים. "אני יושב מול הפסנתר או עם הגיטרה - ולאחרונה אני משתמש יותר בגיטרה כשאני כותב - ומנסה להפוך רעיון כללי כלשהו למשהו שמקרין על היצירה כולה, להשיג מטרה כלשהי. זו אחת המתנות של ההלחנה. האפשרות לקחת רעיון ולהמיר אותו לקטע מוזיקלי", הוא מסביר את תהליך העבודה. "כתיבת קטע לשלישיית גיטרות דורשת הרבה יותר הכנה וקצת יותר ארגון, כי היא מסובכת יותר מהלחנה לכלי בודד ואפילו מורכבת יותר מכתיבת קטע שמשלב כמה סוגי כלים", הוא אומר ומוסיף כי המרחק הגיאוגרפי בין שלושת הנגנים הצריך אותם ללמוד לנגן יחד כמעט ללא חזרות.

"המוזיקאים שהשפיעו עליי ביותר הם הפסנתרן ביל אוונס והגיטריסט סקוט לאפארו", חוזר טאונר לתחילת הקריירה שלו ומספר כי במשך שבע שנים, בתקופה שבה הכלי העיקרי שלו עדיין היה הפסנתר, הוא ניסה לנגן בדיוק כמו אוונס, אחד מפסנתרני הג'אז המשפיעים ביותר בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אבל לא ממש הצליח. מי שכיוון אותו לסגנון שהוא מזוהה איתו עד היום הוא הגיטריסט הקלאסי ג'וליאן ברים. בשנים האחרונות, הוא אומר, הוא מרגיש שסגנון הנגינה שלו משתנה לטובה, הופך עמוק יותר, ולדבריו, באמצעות הגיטרה החדשה שהוא מנגן בה בחודשים האחרונים הוא מצליח להפיק צליל גדול יותר ולבצע בקלות מהלכים מוזיקליים שבכלים הקודמים שלו היה קשה לנגן.

לנגינה בחצוצרה או בכלים אחרים טאונר כבר לא מתגעגע. "הגיטרה היא הכלי שלי, לחלוטין, אבל גם כיום אני משתמש בה באופן ששואב רעיונות וטכניקות נגינה מכלים אחרים - אני מנסה לגרום לה להישמע לפעמים כמו חליל צד או לנגן בה כמו בתזמורת שלמה", הוא אומר. הפרויקט הבא שלו הוא דווקא לא אלבום או הופעה חדשים, הוא מספר, אלא להעלות גרסאות מדויקות של תווי היצירות שלו לאינטרנט, "כדי שמוזיקאים אחרים יוכלו לנגן אותם באופן שיגרום לי להיות מרוצה מאיך שזה נשמע", הוא מסביר.

פרטים: 26 בנובמבר בזאפה הרצליה, 27 בנובמבר בזאפה תל אביב.