תלוש הקסמים: הסודות של שכר הבכירים נחשפים

לפני שבועיים התפטר מנכ"ל מגדל יונל כהן מתפקידו. עם פרישתו זכה כהן למענק אי־תחרות של 8.5 מיליון שקל ולמענק הסתגלות של כ־1.7 מיליון שקל. יותר מ־10 מיליון שקל בסך הכל. יומיים לפני ההודעה על פרישתו, בסמיכות זמנים מקרית, פורסמו נתוני השכר החציוני בישראל: 6,500 שקל בחודש. ימים ספורים לאחר מכן דן דירקטוריון חברת הביטוח הפניקס בחבילת התגמול של המנכ"ל אייל לפידות - משהו בסדר גודל שעשוי להגיע ל־8 מיליון שקל בשנה, לא כולל אופציות.

אי־נוחות אמיתית נגרמת כשאתה ניצב מול התהום שמפרידה בין האנשים שמשתכרים את השכר החציוני (ולצורך העניין גם את השכר הממוצע במשק ואפילו משכורות הייטק) לבין מנהלים בכירים שעומדים בראש מוסדות פיננסיים ומנהלים את כספי הציבור. התהום הזאת אינה מתבטאת דווקא בגובה השכר. היא מתבטאת בתפיסת מציאות שונה לחלוטין שמלווה את השכר הזה, בסט שלם של כללים וחוקים שכאילו נברא בכוכב אחר ואז הונחת כאן. כוכב שבו אין שחיקת שכר, אין יוקר מחיה ואין אפילו תשלום מס על הטבות.

רגע לפני ש־2013 מסתיימת והבנקים מביאים בפני בעלי מניותיהם את מדיניות התגמול החדשה לבכירים - אחרי שהמפקח על הבנקים פסל את המדיניות הקודמת בטענה שהיתה נדיבה מדי והגדיר השבוע מחדש לפי איזה כללים היא צריכה להיות - הנה הצצה לעולם שבו חוקי השכר בישראל פשוט פועלים אחרת.

1. הצמדה

המדד הוא בסיס בלבד

 

התנאי הבסיסי ביותר בחוזי ההעסקה של המנהלים הבכירים במשק, לרבות האנשים שמנהלים את הכסף שלכם, הוא הצמדה: השכר שלהם וגם הבונוסים שלהם לעולם יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן. שכרם לעולם אינו נשחק, זה כלל היסוד. יוקר מחיה זה לחלשים.

אגב, בכל חוזי ההעסקה של המנהלים הבכירים מובהר, למען הסר ספק, כי אם המדד חלילה יירד, המשכורת לא תרד בהתאם. היא צמודה רק כלפי מעלה, והיא תחכה שם עד שהמדד יחזור לעלות. בחלק מהמקרים עדכון השכר נעשה בכל רבעון (כמו במקרה של יו"ר בנק דיסקונט יוסי בכר), אבל לעתים מדובר בעדכון בכל חודש (כמו במקרה של מנכ"ל כלל ביטוח איזי כהן), כנראה כדי להתגונן מפני זינוק לא צפוי במחיר העגבניות.

ההצמדה למדד נתפסת כעניין כה אלמנטרי עד שבפברואר 2008, כאשר מגדל העלתה את שכר היו"ר שלה אהרון פוגל ב־25% (כלומר ב־330 אלף שקל בשנה), היא כתבה כאחד הנימוקים ש"שכרו של היו"ר לא עלה ריאלית, אלא בצמוד למדד המחירים לצרכן בלבד". בלבד.

כדי לא ליפול לבור המעליב הזה של "הצמדה ריאלית בלבד", ארי קלמן, מנכ"ל חברת הביטוח מנורה מבטחים, הקדים תרופה ובחוזה ההעסקה שלו נקבע כי לא רק שהשכר שלו יהיה צמוד למדד, הוא יהיה צמוד בתוספת של 1% בשנה. הכל בשביל לשמור את הראש מעל למים כשהמחירים עולים.

2. מיסוי

יש מי שמשלם

מנהלים בכירים שמנהלים את כספו של הציבור זוכים להטבות שונות בדומה לעובדים השכירים במשק, גם אם בממדים מרשימים מעט יותר. למשל, רכב צמוד (החוזה של יו"ר הראל ביטוח יאיר המבורגר מפרט שעלותו תהיה עד 650 אלף שקל, מנכ"ל הפניקס אייל לפידות קנה לעצמו יגואר ב־400 אלף שקל), הפרשה לקרן השתלמות, ביטוחי בריאות להם ולכל משפחתם והחזר הוצאות בלתי מוגבל.

אלא שזה לא נעצר פה. לפי החוק, כל ההטבות האלה שוות ערך להכנסה, וכמו כל הכנסה אחרת גם הן חייבות במס. מה עושים מנהלים בכירים? תשלום מס, כמו יוקר המחיה, זה לחלשים. לכן חוזי ההעסקה שלהם מבהירים כי הגוף המעסיק ישלם את המס במקומם. כך למשל, בחוזה ההעסקה של מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן נכתב במפורש כי "כל גילומי המס שיחולו, ככל שיחולו, על ההטבות והתנאים שמפורטים בסעיף 3.4 יגולמו על ידי הבנק וישולמו על חשבונו. הגילומים לא ייחשבו חלק מהמשכורת לכל דבר ועניין".

3. רטרואקטיביות

השכר עולה גם אחורה

 

מה שיפה בלהיות מנהל בכיר מאוד במערכת הפיננסית הוא שזוכרים לך את השנים הארוכות שנדרשת להשקיע כעובד שכיר עד שטיפסת לצמרת.

הנה דוגמה: השכר של מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק־עמינח עמד ב־2012 על 180 אלף שקל בחודש (לפני בונוסים), כ־2 מיליון שקל בשנה כולה. באופן מוזר, באותה השנה ההפרשות לפנסיה של רוסק־עמינח (הכסף שהיא ובנק לאומי הזרימו לפנסיה שלה) היו גבוהות יותר מהשכר השנתי. לא סתם גבוהות יותר, הן הסתכמו ב־3.3 מיליון שקל.

אם ההפרשה לפנסיה היא רק שיעור מסוים מהשכר (לרוב עד 20%), איך ייתכן שההפרשות של עובד כלשהו גבוהות משכרו? ובכן, כשרוסק־עמינח נכנסה לתפקידה כמנכ"לית הבנק, במאי 2012, עלה שכרה בהתאם. אלא שאיתו גדלה ההפרשה לפנסיה (לרכיב הפיצויים שלה) - והיא גדלה רטרואקטיבית. במילים אחרות, בנק לאומי הפריש לחיסכון הפנסיוני של מנכ"לית הבנק 3.3 מיליון שקל ב־2012 עבור תשע השנים שבהן עבדה בבנק קודם לכן. משום שמדובר בהפרשה לפיצויים, הוא הפריש לאחור כאילו היא עבדה בשכר מנכ"לית מאז יומה הראשון בנק.

יו"ר חברת הראל ביטוח יאיר המבורגר, שהוא גם אחד מבעלי החברה, זכה אף הוא לתוספות רטרואקטיביות מפליגות. בדצמבר 2011, בעת "אישור מחדש של תנאי ההעסקה" שלו, אישרה הראל להכפיל את הפיצויים שהוא זכאי להם באופן רטרואקטיבי, 33 שנה לאחור. הסכום: 4.8 מיליון שקל.

4. פיצויים

להגדיל לך במיליון שקל?

 

פיצויי פיטורים נועדו במקור לתת לעובדים מרווח נשימה במקרה שהם מאבדים את מקום עבודתם. בפועל זה שנים הפיצויים הם חלק אינטגרלי מהחיסכון הפנסיוני של שכירים. מי שיעזו להשתמש בהם לאחר שיפוטרו יגלו בבוא היום שהפנסיה שלהם התכווצה פלאים.

הפיצויים מחושבים לפי גובה המשכורת האחרונה. הנוסחה לחישוב היא מכפלת 100% מהמשכורת האחרונה במספר שנות העבודה אצל המעסיק. במקרה של צמרת המערכת הפיננסית 100% הוא הבסיס שמתחילים ממנו. גרסת הפיצויים שם מזכירה תפריט של מזללת המבורגרים: מוגדלים, כפולים, כפולים ומכופלים או ג'איינט.

בהראל מקבלים המנהלים הבכירים פיצויים כפולים - 200% מהמשכורת האחרונה. בבנקים הגדולים הפיצויים אפילו נדיבים יותר ומגיעים ל־250%. במילים אחרות, מנכ"ל שמשתכר 160 אלף שקל בחודש ועבד בבנק 20 שנה, יקבל 8 מיליון שקל רק כפיצויים.

ואולם, אלה אכן רק הפיצויים. להם מתווספים מענקים נדיבים בעת פרידה. כל הבכירים, למשל, זכאים לתקופת "הודעה מוקדמת", קרי כמה חודשים הקודמים לתום חוזה העסקה שלהם, שבהם הם יכולים להודיע על פרישה מהחברה ובכל זאת להמשיך לקבל שכר. פרט לכך, הם זכאים לתקופת הסתגלות בתום עבודתם, שנעה לרוב בין חצי שנה לשנה שלמה, וגם במהלכה הם מקבלים שכר מלא.

ויש בכירים - לדוגמה, מנכ"ל מגדל הפורש יונל כהן - שזכאים גם למענק אי־תחרות. כהן יקבל 8.5 מיליון שקל כדי שלא ילך לעבוד בחברה מתחרה. מנכ"ל הראל ביטוח מישל סיבוני זכאי למענק אי־תחרות של 5 מיליון שקל (צמוד למדד כמובן). יו"ר מגדל הפורש אהרון פוגל קיבל עם סיום תפקידו מענק פרישה של 1.5 מיליון שקל, ועוד 787 אלף שקל מענק מיוחד שנתנה לו החברה אף שזה לא נכתב בחוזה ההעסקה שלו, ועוד משכורת עבור תקופת ההסתגלות ועבור החודשים מרגע שהודיע על פרישתו. בסך הכל 2.9 מיליון שקל.

5. אופציות

אפשר גם סתם בונוס

 

מלבד מענקים המנהלים הבכירים מקבלים כמובן אופציות. הרבה אופציות. אופציה כשמה כן היא: מתן אפשרות למנהל בכיר לקבל מניות של החברה במועד מסוים ובמחיר קבוע מראש. המטרה היא לעודד את המנהל להגדיל את רווחי החברה ולהעלות את מחירי המניות שלה, מה שיהפוך את האופציות שלו לשוות הרבה כסף. אלא שההיגיון הכלכלי הטהור שמאחורי האופציות מתערער במקרים שבהם המניה לא ממריאה חרף כישוריו של המנהל.

במקרה כזה האופציות נמצאות "מחוץ לכסף" ואין להן ערך. אחד הפתרונות שנמצאו הוא פשוט לתת למנהל מענק. בדיעבד כמובן. זה בדיוק מה שעשתה חברה הפניקס, שבתחילת 2010 חילקה אופציות למנכ"ל החברה אייל לפידות. אלא שבמועד מימוש האופציות המחיר שלהן היה גבוה ממחיר השוק של המניה. הפתרון למבוכה הגיע בדמות צ'יפור של המנכ"ל במענק חד־פעמי של 550 אלף שקל "לאור תוצאותיה הטובות של החברה ושל הפניקס חברה לביטוח לאורך כל תקופת כהונתו של מר לפידות כמנכ"ל החברה בכלל ובשנת 2012 בפרט, וזאת למרות שלא היתה עמידה ביעדים".

6. מידתיות

הכי טוב, הכי הרבה

 

שכרם של עובדים רגילים, מסבירים לנו בפקולטות לכלכלה, נגזר מתנאי השוק החופשי. אם העובד מוכשר מספיק ויש לו ביקוש גבוה מספיק, הוא יקבל שכר בהתאם. אם יבואו עובדים אחרים בעלי כישורים דומים ויסתפקו בפחות, רמת השכר תרד.

במקרה של המנהלים הבכירים ההיגיון הזה מפסיק לעבוד. כשבנק מזרחי טפחות הודיע על מדיניות התגמול החדשה שלו למנהלים הבכירים, ובהם המנכ"ל החדש אלדד פרשר, הסתתר שם סעיף מספר 5.1 המוזר. לפי הסעיף, שכרו של פרשר ויתר המנהלים הבכירים בבנק לא יעלה על 125% מהשכר "הגבוה ביותר של נושא משרה בתפקיד מקביל בקבוצת ההשוואה".

לך תדע מהי קבוצת ההשוואה של מנכ"ל בנק. מה שכן, בעולם חוזי ההעסקה של הבכירים, כשמישהו כותב "לא יעלה על", הרבה פעמים הכוונה היא שהחברה תשלם למנהל את המקסימום האפשרי. אם כך, ייתכן שפרשר פשוט הבטיח לעצמו להיות המנכ"ל השכיר בעל המשכורת הגבוהה ביותר במערכת הפיננסית הישראלית (צריך לומר ביושר שזה כנראה לא יקרה בסוף - אחרת מנכ"ל הבינלאומי ירצה גם, וחוזר חלילה - אבל תמיד טוב שיש את האופציה.