רמות החינוך והתשתיות פגעו בפריון של העובדים

דווקא במדינת הסטארט־אפ, זו ששר האוצר שלה קורא כל הזמן לחדשנות, הפריון של העובדים נמצא בפיגור אחרי מדינות המערב וכתוצאה מזה גם השכר שלהם נתקע מאחור. בכל שנה מאמצע שנות השבעים ועד היום העובד הישראלי ייצר פחות מעמיתיו במערב. הפער צמח מכ־21% לטובת העובדים בשבע הכלכלות החזקות בשנות השבעים לפער של יותר מ־37% בשנה שעברה.

לפי נתוני בנק ישראל, בשנים 1995–2011 צמח הפריון בישראל כל שנה ב־1.2%, בעוד שבמדינות ה־OECD הממוצע הוא 1.5% לשנה. נכון ל־2011, ישראל נמצאת במקום ה־26 בגובה הפריון לעובד מבין 34 מדינות ה־OECD, עם כ־33 דולר לשעת עבודה.

אילוסטרציה. הישגים נמוכים | צילום: שאטרסטוק

לפריון הנמוך יש השלכה ברורה על השורה התחתונה בתלוש השכר: ככל שהפריון לעובד גבוה יותר, השכר אמור לגדול, אם לא בהתאם אז לפחות חלקית. לכן, כשעובד בגרמניה, ארה"ב, בריטניה או צרפת משתכר בכל שנה יותר ויותר לעומת הישראלי, נוצר תמריץ להגירה של המוכשרים.

בדו"ח של מרכז טאוב כותב מנהל המרכז פרופ' דן בן־דוד כי הפריון הנמוך בישראל נוגע בבעיות העומק בחברה.

הראשונה היא הרמה הנמוכה של הישגי התלמידים הישראלים ביחס לעולם, אלו שמאוחר יותר הופכים להיות העובדים במשק. מסוף שנות התשעים, הישגי התלמידים בישראל במבחנים הבינלאומיים במתמטיקה, מדע וקריאה נמוכים יותר מכל אחת מ־25 מדינות ה־OECD המערביות. ואפילו תמונה זו מעט מחמיאה, שכן במבחנים אלו לא כלולים תלמידים חרדים, שלא לומדים את מקצועות הליב"ה לאחר כיתה ח'.

בנוסף, המבחנים גם מצביעים על פער גדול בין התלמידים היהודים לתלמידים הערבים, שלדברי בן־דוד, התוצאות שלהם נמצאות אפילו מתחת לחלק גדול מהמדינות המתפתחות.

סיבה שנייה לפריון הנמוך היא התשתיות הפיזיות שעומדות לרשות העובדים במפעל או במשרד, החל ממכונות, מחשבים, תוכנות, וכדומה. שיעור ההשקעה בתשתיות כאלה היווה 17% מהתוצר הלאומי בישראל, לעומת 22% בממוצע המדינות המפותחות.

סיבה שלישית לבעיית הפריון היא תשתיות התחבורה בארץ שהוזנחו במשך עשרות שנים, והביאו לכך שהצפיפות בכבישי ישראל היא פי 2.6 מממוצע מדינות ה־OECD. מטבע הדברים, ככל שהצפיפות על הכבישים רבה יותר כך הדבר דורש יותר זמן וכסף מהציבור. בשנים האחרונות המדינה החלה להשקיע כספים רבים בתשתיות של רכבת ישראל ובתחבורה הציבורית בגוש דן, אולם בשורה התחתונה, מי שירצה היום וגם בעוד שנתיים לנסוע כל יום מירושלים לעבודה בגוש דן כנראה שיעדיף לנסוע ברכבו הפרטי, על אף ההוצאה הגבוהה.

עיכובים יש לא רק על הכביש, אלא גם במשרדי הממשלה. לדברי בן־דוד, "הבירוקרטיה הממשלתית מסורבלת מאוד ומחייבת הקצאת משאבים נוספים על חשבון ייצור של סחורות ושירותים". לדוגמה, בישראל דרושים 34 ימים להקמת עסק, על כל הרישיונות והאישורים הכרוכים בכך - פי 2.5 מממוצע מדינות ה־OECD.

ולכן, כמו שבן־דוד מנסח זאת, "אין זה מפתיע שמדינה בעלת רמות נמוכות יחסית של הון אנושי ופיזי מפגינה צמיחה נמוכה בפריון הלאומי".