"לקום כל בוקר להתפלל, ולוותר על כדורגל בשבת? זה לא בשבילי"

הדבר המדויק ביותר שניתן להגיד על אריק איינשטיין הוא שהאיש היה ההיפך הגמור ממה שרובנו היינו הופכים להיות אילו היינו במקומו. חי בצניעות, חף מזדון והתנשאות ובעיקר מהצורך לצוץ, לככב ולהטיף בכל טלוויזיה, פתיחה, פרמיירה ובמה אפשרית. חי בדיוק את שיריו. אוהב להיות בבית, לקחת פסק זמן ולא לחשוב, למה לי לקחת ללב, שוב לא שקט.

ככתב ספורט יצא לי, בתחילת שנות התשעים, לשבת אתו ב"פרלמנט" בבית הקפה של ירדנה אופיר אליו עקר מ"כתר המזרח". ירדנה היתה אשתו של עמנואל אופיר המנוח, עוזרו של אברהם גרנט. גרנט אימן אז את מכבי ת"א שהשפילה את הפועל האהובה של אריק שוב ושוב במשחקי דרבי, שהסתיימו בתבוסות על האפס. עד אותו הדרבי שהפועל כאותו תרנגול עיוור מצאה שער. נכון, היא הפסידה רק 3:1, אבל שחקן בשם חיים בכר הבקיע לזכותה שער כבוד. ואני זוכר את אריק נושא נאום נלהב בשבחו של אותו בכר. איך כסבא, היגג אריק, יספר בכר לנכדיו המשתאים על הגול ההיסטורי הגדול, הבלתי נשכח ההוא. 

והיתה לאריק נחמה נוספת אל מול העריצות המכביסטית. איינשטיין ביקש שנביא לו את העיתון עם תיאור התבוסה הגדולה של מכבי ת"א למכבי חיפה 10-0. הו, כמה הוא נהנה לקרוא את התיאור הזה שוב ושוב ולהוסיף לו טעמי פרשנות ("את הגול הראשון נתן איתן אהרוני בדקה הראשונה, והוא בכלל מגן...").

אין לי ספק שהסיפורים האלה כמו שהוא כתובים לא מעבירים עשירית מכמה מצחיק זה היה, אבל איינשטיין יכול היה לקרוא את ספר הטלפונים ולגרום לך להתגלגל מצחוק. נכון, הוא היה זמר ענק, אבל בדרן גדול עוד יותר, וחקיין אדיר, והיו לו גם תשובות טובות לשאלות קשות. למשל, לשאלה למה לא חזר בתשובה כמו מחותנו אורי זהר. "חשבתי על זה", השיב, "אבל לקום כל בוקר להתפלל, לוותר על כדורגל בשבת? זה לא בשבילי". לא היה לו דחוף לנסח אידיאולוגיה נגד הדת. זה פשוט לא בשבילו.

מאחר שספורט היה אז עבודה בשבילי, רציתי דווקא לדבר איתו על מוסיקה, על השירים שלו. למשל הפריע לי שבתקליט "יש בי אהבה" שיבץ את השיר "לבכות לך" בגרסה חדשה ולא המקורית שיצאה לרדיו. הוא אמר שהכינורות בגרסה ההיא עשו מהשיר סוג של "העיירה בוערת", שהוא לא ממש אהב. פעם אחרת הסביר לי איך אהב את החלונות הגבוהים יותר מגשר הירקון, כי החלונות היו עבורו תחילת המעבר מ"ארץ ישראל הישנה והטובה" לרוק, מעבר שהושלם במהפכת "שבלול".

לא הייתי חבר שלו, אבל זכיתי לכמה שעות טובות במחיצתו, שבהחלט הספיקו כדי להבין שמדובר באמת במשהו שונה לגמרי: בפער בלתי מובן בין כישרון, תהילה, מעמד-על של קונצנזוס לאומי לבין חרדתיות, צניעות, הסתפקות במועט והתנזרות מרשעות. זהו מלך אמיתי!