אוכל אספלט: מבט שקט בשמים הגבוהים

מי הוא זה ששכב על גבו והתבונן בשלווה בשמים הגבוהים? הנסיך אנדריי ניקולאייביץ' בולקונסקי? כשנפצע בקרב אוסטרליץ או בקרב בורודינו? ומי שיחק אותו? אודרי הפבורן היתה נטשה - והוא? חוזה פרר או מל פרר? אחד מהשניים. ועכשיו אני על הגב מתבונן בשמים ויודע שאין כמו טריוויה כדי להעיד שאמנם המוח לועס קש, אבל לפחות פועל. ומה עם הגרמין החדש שמנווט אונליין על המפה, 12 תשלומים שעדיין לא התחלתי לפרוע? ומה קרה לאבי? ואיפה לעזאזל האופניים? ומה יהיה על המסע לבית השנטי, ומי יזכה אותי על דמי ההרשמה אם אבטל עכשיו? ויוסי, למה הוא מתרוצץ מסביב במקום לגשת? ולמה הכל שקט כל כך? האספלט שמתחת ללחי מחוספס, אבל חמים ונעים. מזל שזה לא קרה באוגוסט, כשהכביש מבעבע ב־60 מעלות. טוב, צריך לקום. למה אני לא קם?

מבהיל. אני שומע את יוסי המבועת חוזר ושואל מה עם אמבולנס. משהו נורא קרה כנראה לאבי. ההכרה שלי דווקא צלולה, אני רואה את מה שלפניי, שומע הכל, זוכר בדיוק איך אבי נפל, איך צרחתי כשקרס בלי התרעה מטר לפניי וקלטתי שאני נכנס בו בכל העוצמה, איך דרסתי אותו, התגלגלתי מעליו ונחתּי על הפנים. אני מבין שאם לא איבדתי הכרה, אין פגיעת ראש. אם אין כאבים, לא שברתי כלום. ואם כך הכל בסדר. אני זוכר את אלפית השנייה של החבטה בכביש, זוכר את עצמי מתרסק. יודע שהיום שבת, 5 באוקטובר, והשעה 11:00, שהמהירות האחרונה שראיתי לפני ההתנגשות היתה 47 קמ"ש. טוב, צריך לקום ולהתחיל להתארגן. קודם להתקשר הביתה או קודם להעלות אינסטגרם קטן של השמים הגבוהים? ומה היה עושה ידידי אנדריי ניקולאייביץ' אם היה לו סלולרי טעון בכיס, מצייץ כשהוא שוכב לו על הגב רגל פה רגל שם?

אני, לדוגמה, לא קם, כי הגוף נגמר בצוואר. אמנם הגוף מחובר לראש, אבל מסרב להגיב להוראות. אם אסובב מעט את הצוואר אראה את רגל ימין המסובכת במנשא הבקבוק. ובכלל, אינני שוכב על האספלט, אלא על האופניים המעוקמים. למה אני לא מרגיש אותם תחתיי? כמה אנשים מתגודדים מעליי. תן לו מים, אסור לתת מים, תסדרו אותו נוח, אל תזיזו. מישהו גוחן מעליי, רופא. הוא מנתק את הנעל מהמנשא, מיטיב את התנוחה ובודק את הרגליים. להזיז אינני יכול כלל, אבל את הצביטות הכואבות אני מקבל בהקלה, עצבי החישה מגיבים. תנסה להזיז את כף הרגל, אומר הדוקטור, ואני מניע רפות את זרת ימין. ובכן, כריסטופר ריב אינני, וגם זה משהו.

שלושה היינו ברכיבת השבת. אלכס וגיורא רכבו להרים, ואילו יוסי, אבי ואני עשינו רכיבת נפח, קילומטרז' גבוה ומהיר בתוואי גבעות שטוחות. נרשמנו למסע 180 הקילומטרים מבית השנטי בתל אביב לתאומו שבהר רמון, וזה אמור להיות אחד מאימוני ההכנה. ממוצע המהירות שדורשים מארגני המסע הוא לא פחות מ־20 קמ"ש ולא יותר מ־25, כך שבמזג אוויר נעים ורך יצאנו לבדוק איך אנחנו עומדים בדרישות. יצאנו מלטרון לקסטינה, לצמתים הודיה וגבעתי, לפלוגות ובחזרה ללטרון, 92 ק"מ בדיוק. חזרנו מרוצים מעצמנו ברכיבה מהירה. יוסי לחוץ לחזור בזמן לאירוע משפחתי ואנחנו דולקים אחריו. כשאפענח את נתוני הגרמין שחור הקופסה, אגלה כי הוא נעצר בקילומטר ה־76.4 ובמהירות ממוצעת של 28.4 קמ"ש. המכשיר נשרט קלות, אבל שלם ובריא.

אנחנו בכושר טוב. רק לפני עשרה ימים חזרנו מהמסע המקוצר לאלפים האיטלקיים, שעל תלאות תכנונו דווח כאן בגיליון הקודם, וברגלינו אלפי מטרים של טיפוס ומאות קילומטרים של רכיבה. לפחות חמישה משבעת ימיו היו מן היפים ברכיבות ההרים שלנו, ועם זאת נקלענו למפגש מתסכל עם איתני הטבע. בדרכנו לאגם מון סניס, בגובה כ־2,000 מטר, תקפו אותנו משבי רוח קיצוניים בעוצמתם המלווים בגשם אופקי וחד. מכיוון שהערב ירד והראות השתבשה, ויתרנו על הקטע האחרון ונסענו היישר למלון, שם התברר כי הכביש לקול דה ל'איזרן, שבו היינו אמורים לרכוב למחרת, נסגר לתנועה בגלל שלג שקפא. מעבר האיזרן שמעל ואל דיזר, אחד הגבוהים באירופה (2,770 מטר), היה האתגר העיקרי של המסע, ומאכזב היה לצאת בטרנזיט להקפה בת 220 ק"מ של חגורת האלפים של סבואה ואיזר כדי להגיע למלון הבא. עם זאת, התענגנו על יום הבטלה הלא צפוי, כשהאופניים עקודים למנשאיהם ואיש מאיתנו לא זורק לעברם מבט.

אבי ואני באמבולנס, כשהפנים לתקרה. כף רגל ימין כבר נענית לפקודותיי ואני מטלטל אותה שוב ושוב במרץ. התחושה ביד ימין חוזרת לאטה. אבי נראה נורא. פניו קרועים ושטופי דם. מתברר כי איבד הכרה לדקה או שתיים ואינו זוכר כלל את המקרה. בילינו שש שעות במיון קפלן כשנשותינו לצדנו. סריקות, בדיקות, תה מתוק, ואני משתחרר הביתה עם גוף משותק למחצה וארובת עין שבורה, מצויד בהפניה לביקורת אורתופד כעבור שבוע.

אני מדדה במרחב הציבורי כשהברך שלי קורסת והיד קפוצה וצמודה לגוף, נכון לספוג כל דבר כעס ותוכחה. תאונת אופניים מעוררת באנשים טובים כעס. "איך אתם רוכבים ככה בכבישים" היא התלונה השגורה בפי קרובים ורחוקים, שרק רוצים בטובתי. כשנחה עליי הרוח אני משיב שרכיבת אופני כביש היא אי של בטיחות סטטיסטית: הנה, רכבתי 105 אלף ק"מ ב־22 השנים האחרונות בכמעט 4,000 שעות, רבות מהן במבנה צפוף. במהלך השנים הללו אירעו תאונה קלה במפגש עם מכונית, תריסר נפילות שהסתיימו בחבלות שטחיות והמקרה הזה. האם אני פלא סטטיסטי? לא ממש. וכשסבלנותי פוקעת אני מציע לשוחרי טובתי להימנע מאמבטיות ומירידה במדרגות, בשום אופן לא לחצות כביש, אפילו בירוק, ובבית להקפיד לעמוד מתחת למשקוף הדלת.

כמתברר, על אף מראי הנקי שלאחר האירוע, ללא גבס או תפרים, הייתי הפצוע הקשה בין שנינו. אמנם אבי נתפר כהלכה וגפיו עוטרו בשפשופים אדמוניים, אבל עם תום ימי ההגלדה חזר לדווש. אשר לי, רופאי המיון החמיצו לחלוטין את היותי אירוע נוירולוגי מתפרץ, הסתפקו בבדיקה ששללה נזק גולגולתי ודילגו על עמוד השדרה. מתקפות הכאב העצבי וקשיי התפקוד הנובעים ממגבלות תנועות הגפיים סיפקו עדות לאבחנה השטחית והשגויה.

בעוד אני נוטה לאמץ את הגישה שצריך לחזור לשגרה ולהניח לטראומה לשקוע, חברים האיצו בי לראות מומחים, והבקיאים שבהם אפילו סימנו כמטרה את עמוד השדרה העליון, שלא הוזכר כלל במיון. אחרי שבוע של התנסות היה ברור גם לי שאין מדובר כאן בהחלמה רגילה. פניתי לרופאה נוירולוגית, וזו מיהרה לאשפז אותי בשיבא לסדרת בדיקות שבהן נסרק ביסודיות הצוואר, על חוליות השדרה וכלי הדם שבו. עם קבלת תוצאות ה־MRI ניתנה אבחנה פסקנית: פגיעה בחוליות העליונות ולחץ הדיסקים על חוט השדרה. הטיפול המומלץ - ניתוח.

ובכל זאת הסתמנה התקדמות מסוימת בהחלמה הטבעית. השיתוק נסוג בהדרגה מהגפיים השמאליות ואפילו כף היד השתחררה, אצבע אחר אצבע. כשהצלחתי בשבוע השלישי להחלמה לגעת עם האגודל בזרת פרסמתי הודעה נרגשת ברשת: "נוגע בזרת". בכך לא תם העניין. סריקת MRI חוזרת גילתה סימני שיפור בחוליות הצוואר, אבל מערכת העצבים ממשיכה לתעתע. כיווצי שרירים, זרמי חשמל, נוקשות, רעד, שיבושים בתחושות חום וקור ועייפות מובנת מאליה. כן, אומרים הנוירולוגים, אלה תופעות מוכרות. את גזר הדין הכירורגי דחו עד תום הליכי ההחלמה, וכעת הניתוח מוצע כאפשרות לשיפור איכות החיים ולמניעת נזק אקוטי בפגיעות עתידיות.

יש רגעים שאני כמֵהַּ לניתוח, אם כי גם הוא אינו נטול סיכונים. אזרח די ותיק אני, ורק כעת התוודעתי למערך החיווט העצבי שמנהל את חיינו - קפריזי, רגיז וחסר חמלה. אם אתמול הלכתי בצעדים רכים וניגנתי בשמאלי וריאציות לפסנתר, היום אני כאוב, קהה ובלתי יציב ומחר שוב ארקוד. מסקנת הביניים היא שצריך לראות את המגמה הכללית ולא להיכנס לדיכאונות מקומיים.

בשבוע החמישי להחלמה שאלתי מהחנות אופני מחסן וקיבעתי אותם למתקן אימון מגנטי. אני מצליח להתאמן חצי שעה בחצי כוח, וגם זה משהו. בחנות כבר מרכיבים אופניים מחודשים בכספי הביטוח, ותפקידם בשלב זה לשמש כמקדמי החלמה במישור המנטלי. התוכנית היא לעלות על הכביש לא לפני השבוע ה־12.

דבוקתנו הקטנה איבדה זמנית מחצית מששת מחבריה, שכן גם חברנו גרשון עבר תאונה קשה. בעת אימון קבוצתי הוא נתקל בלבנת אקרשטיין, נפל ושבר צלעות, והן ניקבו את קרום ריאתו. גם הוא חוזר בימים אלה לאוכף. ועדיין מדובר בצירוף מקרים מצער ולא בפיגוע סטטיסטי.

בינתיים, אני מצמח את שיער הרגליים, אך ממשיך מכוח ההרגל להקשיב לתחזית הרוחות בסופי השבוע. הדחף לצאת יוקד, ומנוחת השבת אינה מפצה על החלל שנפער. אני מביט בצילומים מהמסע האחרון, שאותו, כאת קודמיו, עברנו ללא פגע, וברור לי שאני חייב לחזור לשם. בחודשים הקרובים אני מקווה להשלים את ההחלמה, אם באופן טבעי ואם בעזרה כירורגית.

בקרוב אתחיל לתכנן את מסע הסתיו הבא: ספרד הבאסקית או השלמת פרויקט האלפים, והפעם כולל האיזרן ועם גרמין הניווט החדש. ועד אז, ברוח ההתגלות שעבר ידידי אנדריי ניקולאייביץ', ארים עיניי מן הפס הצהוב ואביט בהשתאות בשמים הגבוהים.