הדברים שסלינגר לא חשבה עליהם

ההחלטה של המפקחת על הביטוח דורית סלינגר לקבוע תקרה מקסימלית לדמי הניהול החיצוניים שגופי הפנסיה יכולים לגבות ישירות מהחסכונות של הציבור, יכולה להתגלות כבעלת משמעויות דרמטיות בהרבה ממה שהתכוונה המפקחת מלכתחילה. מאז שסלינגר הודיעה על הצעד, שוק ההון רוגש וגועש. זה לא רק עניין של הרבה מאוד כסף; מדובר בצעד שיכול להשפיע על המשק כולו, על שיעור הצמיחה ועל החוסכים עצמם. הנה כמה שאלות פתוחות שמתעוררות מההחלטה של סלינגר. 

1. מה זה יעשה לריכוזיות?

אין שום סיכוי שגופי הפנסיה ישלמו מכיסם ולו אגורה אחת מעבר למה שהם יכולים להפיל על החוסכים עצמם, ולכן הם צפויים להחזיר לישראל כסף שהם משקיעים כיום בחו"ל באמצעות גופים חיצוניים. כשהכסף הזה יחזור לישראל, האנשים שמנהלים את הפנסיה יחפשו היכן להשקיע אותו. אלא שמפני שישראל היא משק קטן יחסית והכסף הפנסיוני גדול מאוד, וכן מפני שגופי הפנסיה לא יכולים להשקיע את הכסף בעסקים קטנים ובינוניים, סביר להניח שחלק גדול ממנו יזרום לגופים שממילא מקבלים כסף מגופי הפנסיה. כן, כן, כל אותן החברות הגדולות במשק, הטייקונים אם תרצו. במילים אחרות, יש סיכוי שהריכוזיות הגבוהה מאוד בהשקעות הפנסיה, תגדל עוד יותר.

2. נקודת מבט החוסך

מנקודת מבטם של החוסכים, הסיפור מורכב עוד יותר: היה זה אגף שוק ההון בעצמו שאפשר לגופי הפנסיה לגבות דמי ניהול חיצוניים מהחוסכים, בכוונה תחילה בשביל לעודד אותם להזרים כסף של הציבור הישראלי לחו"ל כדי לא לרכז את כל הסיכונים במקום אחד. ואם אגף שוק ההון חושב שנכון לפזר סיכונים, האם נכון פתאום להחזיר את הכסף לישראל? מנגד, דמי הניהול החיצוניים האלה "מגלחים" את כספי הפנסיה של החוסכים. אלה כמה מיליארדים בכל שנה שנעלמים מחסכונות הציבור ואפשר לחסוך אותם. לכן, מה שצריך להשוות הוא התועלת מהחיסכון בדמי ניהול אל מול הגדלת הסיכון האפשרית מריכוז הכסף בישראל.

דורית סלינגר | צילום: עמית שעל

3. מנקודת מבטו של המשק

מה שחשוב למשק, לקברניטיו ולאנשים שחיים בו, הוא לשמור על קצב צמיחה גבוה. אם תשאלו את מנכ"ל החברה לישראל ניר גלעד, מוכרחים להחזיר לישראל את כספי החוסכים שהוצאו בשנים האחרונות לחו"ל, בשביל להשקיע אותם בתעשייה הישראלית, ליצור מקומות עבודה ולהגדיל את הצמיחה. אם תשאלו את מנהלי כספי הפנסיה, כל השיקולים הלאומיים האלה לא מעניין את החוסכים (הציבור). מה שאמור לעניין את הציבור, לשיטתם, הוא אך ורק השאלה איפה אפשר להשיג תשואה יותר גבוהה. בפרו? בוא נשים את הכסף שם. ציונות זה נחמד, אבל תשואות זה נחמד יותר.

אם כספי החוסכים מושקעים בישראל אבל מנותבים בסופו של דבר רק לקבוצה מצומצמת של חברות, ומשמשים בפועל לגלגול חובות ולמימון משכורות עתק למנהלים בכירים, לא בטוח עד כמה התרומה לצמיחה משמעותית. אם המדינה היתה יודעת לפתח עבור גופי הפנסיה מסלולי השקעה אטרקטיביים נוספים — השקעה בדיור להשכרה, השקעה (לא מסוכנת!) בעסקים קטנים, השקעה במטרות ציבוריות חברתיות — ייתכן שהדבר היה יכול לאזן טוב יותר את ההחלטה של סלינגר. אחרת, ייתכן שבסופו של דבר המשמעות תהיה רק לשפוך כסף זול היכן שלא צריך לזרום יותר כסף.