הזכות למים

אין זה מקרי שבאותו שבוע שבו נחשפות ההוצאות המוטרפות בבית ראש הממשלה ובראשן הוצאה מוגזמת בגובה 81 אלף שקל על שימוש במים, מקדמת הממשלה חקיקה שתאפשר ניתוק צרכנים מהגישה למים. הוצאה על מים בבית ראש הממשלה היא פי 57 מהחשבון של משפחה "רגילה" בישראל.

ב-2001 הוקמו ביוזמת האוצר תאגידי המים הפרטיים, ארגונים לכוונת רווח, כדי להבטיח את ההשקעה המתמדת בתשתיות המים והביוב ברשויות המקומיות. החוק קובע כי התאגידים לא יהיו רשאים לנתק צרכנים מאספקת מים, אלא לפי כללים מיוחדים שיאושרו בכנסת. אולם בעוד שאישור הכללים נדחה כבר 12 שנים, התאגידים ניתקו עד היום עשרות אלפי משפחות בישראל ממים, למעשה ללא סמכות, ומבלי להביא בחשבון את מצבם של אותם הצרכנים. במקביל, חלק מהתאגידים חילקו את הרווחים לבעליהם מבלי שהושקעו דיו בשיקום התשתיות. כאזרחים הפסדנו פעמיים: כסף הולך לעיתים לדיבידנדים במקום לתשתיות, ויחס נוקשה לנזקקים למים.

הזכות למים היא זכות יסוד | צילום: שאטרסטוק

הזכות למים היא זכות יסוד, ואספקתם השוטפת הינה הכרחית לקיום האדם, לאחזקת הבית ולשמירה על בריאות הציבור. לאור המצב, יש דחיפות רבה בהתקנת הכללים להסדרת המדיניות המעוותת. אולם, אין לנצל זאת למחטף שבו מעבירים את היכולת "לסגור את הברז" מהרשות המקומית לתאגיד פרטי. למרות שההצעה הנוכחית מחסנת אוכלוסיות מסוימות מפני ניתוקים, היא חלקית בלבד ועלולה להשתנות בעתיד. מעבר לכך, היא מכשירה את האפשרות לנתק מים, במקום להעדיף מתן סמכויות של צמצום אספקה ואמצעים משפטיים.

לא בכדי ברבות ממדינות אירופה חל איסור מוחלט על ניתוק או צמצום אספקת מים לבתים פרטיים, כשגביית חובות מים נעשית בדרכים חלופיות כגון הליכים משפטיים או הליכי הוצאה לפועל. גם ועדת החריגים שתוקם בכל תאגיד תשמור, לפי הצעת הממשלה, על רוב לנציגי התאגיד, ולכן ההצעה לשלב בו מומחה סוציאלי (מטעם התאגיד) אינה מרגיעה. לפיכך, החלטות דרמטיות הנוגעות לצמצום אספקת מים חייבות להיוותר בידי הרשות המקומית, שהיא גוף ציבורי שאמון על רווחת התושב ומכיר את מצוקותיו מקרוב. זאת, להבדיל מתאגיד פרטי שמחויב אך ורק להשארת רווחיו ולהסרת "מכשולים" המסכנים זאת, כגון אלה המפגרים בתשלום.

בית המשפט בישראל כבר הכיר בעבר בכך שהפרטת שירותים ציבוריים מסוימים אינה מתיישבת עם עקרונות היסוד של המדינה והמשפט. העברת סמכויות שעיקרן הפעלת כוח כלפי אזרחים מערערת על תפקיד המדינה ועל הברית שלה עם אזרחיה, ופוגעת בעקרון כבוד האדם. הסכנה אינה נוגעת רק לניתוק המים אלא גם להפרטת הסמכות לשימוש בכוח שמצוי בידי השלטון. עקרון זה חל גם כאן. התרת סמכות רחבה בידי תאגידי המים והביוב לנתק צרכנים, בוודאי מעוטי יכולת, מאספקת מים מפקירה את רווחת האזרחים לאינטרסים הכלכליים של התאגידים ומתירה להפעיל עליהם כוח ולנתקם ממים כאמצעי לחץ לתשלום. זוהי סמכות אכיפה ששקולה לסמכות להפעיל כוח נגד האזרח, אשר במדינה מתוקנת שמורה אך ורק בידי המדינה באמצעות הצבא, המשטרה וארגונים ממלכתיים נוספים וחייבת להישאר כזו.

מים אינם מוצר שמותר למדינה לחשוף לכוחות השוק, הם זכות יסוד. אסור להותיר את הסמכות לנתק מים בידי תאגיד ששוקל (בצדק מבחינתו) שיקולים עסקיים, ומחויב לשורת הרווח ולא לאינטרס הציבורי; שתפקידו כמעט ומכריח אותו להיות מעוניין בניתוק מים כדי להשיא את הרווחים. אינני מאמין בהפרטה. מעולם לא האמנתי בה. הוויכוח שיתנהל היום בוועדת הכלכלה אינו רק על כסף, אלא בעיקר על הרעיון שהיד הסוגרת למשפחה את המים תהיה יד פרטית ולא ציבורית. זהו הגבול הקיצוני של ההפרטה בישראל, ואנחנו פשוט לא יכולים לעבור אותו.