מבחן הרווח שינסה לקשר את הדיבידנדים למציאות

גל הסדרי החוב בשוק ההון הישראלי העלה לסדר היום את האופן שבו חברות מחליטות לחלק דיבידנדים. במקרים רבים, בעיקר בחברות שנקלעו לקשיים, חוזר המקרה שבו חולקו דיבידנדים על סמך רווחים "רעיוניים".  

הדבר מתאפשר הודות ל־IFRS, שאומצה בישראל בתחילת 2008, ודורשת מהחברות לשערך נכסים לפי "שוויים ההוגן", ולא לפי הערך שלפיו נרכשו הנכסים. המחשבה מאחורי ה־IFRS היתה הרצון לשקף נכון יותר את מצבה הנוכחי של החברה, אך היעדר היערכות מצד הרגולטור פתח את הפרצה לחברות להכיר ברווחים שעוד לא מומשו, ולחלק בגינם דיבידנדים "בהקפה".

"אני בטוח שאם המודל שלי היה מיושם, היינו רואים פחות הסדרי חוב בחברות הנדל"ן וגם תספורות פחות עמוקות", טוען רו"ח שלומי שוב, מומחה לתקינת החשבונאות הבינלאומית IFRS סגן דיקן בית ספר אריסון למנהל עסקים במרכז הבינתחומי, שהציג בשבוע שעבר מודל חדש להתמודדות עם התופעה בכנס סגור של רשות החברות הממשלתיות.

מנצלים את התקינה

עיקר הבעיה, לפי רו"ח שוב ואחרים, טמון בעובדה שהמבחנים הקבועים כיום בחוק — שלפיהם מחליט הדירקטוריון האם לחלק דיבדנדים — לא התעדכנו יחד עם השינוי בתקינה החשבונאית. כיום קיימים שני מבחנים שעל החברה לעבור כדי שתוכל לחלק דיבידנד: מבחן הרווח — האם לחברה יתרת רווח (עודפים) המותרת לחלוקה, ומבחן הפירעון — האם החברה תוכל לעמוד בהתחייבויותיה לאחר חלוקת הדיבידנד.

הבעיה כאן היא כפולה: ראשית, בעקבות אימוץ ה־IFRS, מבחן הרווח כולל רווחים חשבונאיים — רווחים שלא קשורים לכסף שנמצא בפועל בקופה. ה־IFRS מאפשרת לחברות להכיר ב"מימוש רעיוני" כשחברה משנה סטטוס משליטה לאי־שליטה בחברה־בת, ולהפך. בנוסף, הרווח החשבונאי משיערוך אינו ממוסה ואפילו לא מצריך מהחברה לרשום התחייבות עבור מסים עתידיים. דוגמה לניצול של רווח זה ניתן היה לראות בקבוצת אי.די.בי, שביצעה שימוש בחשבונאות אגרסיבית וחילקה מ־2007 דיבידנדים בהיקף של 2.5 מיליארד שקל.

באופן דומה רצתה אי.די.בי לנצל את ה־IFRS כדי לשנות את סיווג ההפסדים שהסבה לה ההשקעה בקרדיט סוויס, על ידי "אימוץ מוקדם" של תקינה IFRS 9. השלמת המהלך היה מאפשר לחברה לחזור ולחלק דיבידנדים, אך ב־2011 חסמה רשות ני"ע את המהלך.

"לא סומך על הדירקטורים"

אחד הרעיונות להתמודדות עם הבעיה היה להותיר רק את מבחן הפירעון, אבל שוב פוסל את הרעיון: "אני לא סומך על שיקול הדעת של הדירקטורים. מבחן יכולת הפירעון זה כמו הערכת שווי — אפשר לתת כל מספר. אני לא חושב שצריך לבטל את מבחן הרווח, אבל אפשר לעשות לו התאמה".

המודל של שוב כולל ארבעה עקרונות: התבססות על דו"ח הסולו, התבססות על רווח כולל, בדיקה האם המימוש ניתן להיעשות בנקל למזומן ולבסוף, יצירת חוסר סימטריה בין צד הרווח לצד ההפסד.

"העיקרון שלי הוא אל תחלקו דיבידנדים מכסף שאין", מסביר שוב. התבססות על דו"ח סולו תמנע מהחברה לחלק רווחים שנצברו בחברות־הבנות או בחברות־כלולות. מנגד, שוב תומך בהכרה בדיבידנד שנמשך מחברות־בנות או כלולות ליתרת הרווח.

עקרון המימוש של שוב בודק כמה מהר ניתן להפוך נכס למזומן. "כשאתה רושם רווח משיערוך שווי של נדל"ן — זה רווח על הנייר. מטרת השיערוך היא להעניק מידע טוב יותר למשקיעים — לא כדי לחלק דיבדנדים". מצד שני, אומר שוב, "אם יש לך מניות סחירות בבורסה — שזה גם לכאורה רווח על הנייר אבל הוא הרבה יותר קרוב למימוש — אז אין בעיה לרשום רווח".

עקרון חוסר הסימטריה של שוב גורס כי במקרים של הפסדים אפשריים — כמו ירידת ערך מלאי — הדבר יגרע מיתרת הרווח, ומנגד, אם היתה לאחר מכן עליית ערך מלאי מעבר לשווי המקורי, אין להכיר ברווח בעקבות זאת. כך, לדוגמה, בנדל"ן להשקעה, "אם יש לי אפסייד, אני רוצה לנטרל אותו עד שלא מומש. מנגד, אם יש לי דאון סייד — אני לא אנטרל אותו".

לבסוף אומר שוב כי הרווח לבחינה צריך להיות הרווח הכולל ולא הרווח הנקי. "הרווח הכולל מכיל בתוכו התאמות שער ושווי של ני"ע". אימוץ כלל זה ימנע מחברות לבצע את המהלך שניסתה לבצע אי.די.בי עם אימוץ תקינה IFRS 9.

משרד המשפטים ורשות ני"ע כבר הביעו עניין במודל, שדומה למצב כיום באנגליה והולנד, שם אסור לחלק דיבידנדים מרווחי שיערוך.