צילום: באדיבות קרן הווארד ג' באפט
באפט ג'וניור מציל את אפריקה
הווארד באפט, הבן של, מסביר בראיון למוסף כלכליסט איך הוא בוחר כיצד להשקיע את כספי קרן הפילנתרופיה שאביו הקים עבורו, ולמה כל כך חשוב לו לנסוע בעקבות הכספים האלה
פרולוג: להיוולד נכון
"מעניין כמה קל להעליב אנשים", אומר לי הווארד באפט, הבן של, בטון מהורהר. "אני אומר לפעמים לאנשים: 'אתה באמת חושב שהרווחת בעצמך את מה שיש לך? אולי הלכת לעבודה ועבדת קשה והרווחת כסף כדי לקנות את הבית שיש לך ואת המכונית שאתה נוהג בה, אבל האם הרווחת את העובדה שאתה גר במדינה שמאפשרת לך לעשות את כל זה? לא הרווחת את זה, קיבלת את זה. נולדת במקום הנכון בזמן הנכון. וזה דבר עצום'. מתסכל מאוד להתמודד עם אנשים שחושבים שאיכשהו מגיעות להם כל מיני זכויות רק משום שהם פה. אני לא רואה את זה ככה".
"אני נתקל באנשים, בכל מקום שאני הולך אליו, שמעולם לא קיבלו את ההזדמנויות שאני קיבלתי. יכול להיות שהם חכמים ממני, שהם עובדים קשה יותר ממני, אבל הם היו במקום הלא נכון, ואין להם אפשרות לעשות מה שאני עושה". וכשהווארד באפט מדבר על לעשות מה שהוא עושה, הוא מתכוון, למשל, לניהול קרן פילנתרופיה בשווי 2 מיליארד דולר, שהפקיד בידיו אביו, המשקיע האגדי וורן באפט, האיש הרביעי בעושרו בעולם. "אני לא הרווחתי את זה. הייתי בר־מזל. אין לי זכות להתייחס לאנשים אחרים בדרך מסוימת. זה משהו שאמא שלי לימדה אותי. כולם נולדים שווים, אבל לא לכולם יש אותן ההזדמנויות. והיה לי חשוב מאוד שגם ילדיי יבינו את זה כשיגדלו".
זה דבר שלא קל ללמד, בטח לא בנסיבות שלכם.
"אתה יודע, יוצא לי לפעמים להיות בחברת אנשים עשירים", באפט צוחק. "אני זוכר שאחותי ואני ישבנו איפשהו לפני כמה שנים, ואחת הנוכחות פנתה אלינו ואמרה 'אתם יצאתם כל כך נורמלים!'. אני לא יודע מה זה נורמלי, אבל שיהיה. ואז התחלתי להקשיב לה מדברת על הילדים שלה ועל מה שהבן הבכור שלה עולל. ובזמן שאני מקשיב לה התחלתי לחשוב: בואי נראה. אנחנו יושבים על היאכטה שלך. אנחנו מקשיבים לך מספרת איך את טסה לכל מקום במטוס פרטי ואיך את לוקחת את הילדים שלך במטוס פרטי מגיל צעיר. קרוב לוודאי שהם גם לא היו צריכים לעמוד בתור אף פעם ונהנו מכל הדרכים הקטנות להפוך את החיים לקלים יותר'.
"האמת היא שהורים צריכים לפעמים לעשות בחירות לא נוחות עבור עצמם כדי שהילדים שלהם ילמדו. לפעמים זה דורש קורבנות. הרי הילדים שלך לומדים ממה שאתה עושה יותר מאשר ממה שאתה אומר להם. אני לא למדתי שלאבא שלי יש יושרה כי הוא אמר לי את זה, אלא כי הסתכלתי עליו. ראיתי אותו מקבל החלטות שלא היו לטובתו, אבל כן היו הדבר הנכון לעשות. אבא שלי לקח אותי במטוס פרטי רק שהייתי בן 40. ואני אוהב מטוסים פרטיים עכשיו! אבל אם הייתי עושה את זה מגיל שנתיים, הייתי חושב שאני טוב יותר מאחרים. גם היום אני טס בטיסות מסחריות בכל העולם, אם כי לא בארצות הברית, שבה אני בר־מזל מספיק להשתמש בנט־ג'טס (חברת השכרת מטוסים בבעלות ברקשייר הת'אווי, חברת האחזקות של באפט האב). ההתנהגות שלך יוצרת רמת ציפיות מסוימת. אני חושב שלפעמים הורים לא מבינים שמה שהם עושים הוא מה שהילדים שלהם רואים. וכשזה מה שהילדים רואים, מה הם יעשו?".
בשם האב
כשהווארד באפט היה ילד, אביו לקח את כל המשפחה לאחד ממסעות העסקים שלו. הם נסעו את חצי אמריקה, ממדינת נברסקה עד מסצ'וסטס, במכונית סטיישן כדי לבחון עסק שוורן באפט התעניין בו: חברת טקסטיל בשם ברקשייר הת'אווי. כל אחד משלושת ילדי משפחת באפט הורשה לקחת איתו צעצוע או ספר. בדרך, למרות אזהרותיו של אביו, נופף הווארד, הילד הפרוע, מבעד לחלון בחוברת הצביעה שלו. החוברת עפה ברוח. הוא לא קיבל אחרת במקומה.
שמו המלא של באפט הבן הוא הווארד גרהאם באפט, שם שבחר לו אביו על שם הסב הווארד והמשקיע בנג'מין גרהאם, אבי תורת השקעת הערך - השיטה שהפכה את באפט האב למי שהוא, אחד מגדולי המשקיעים במאה ה־20, אדם ששווה כמעט 60 מיליארד דולר. ואולם, כשהווארד היה ילד, וורן באפט טרם הפך לוורן באפט. הוא כבר התחיל לבנות את האימפריה העסקית שלו, אך עדיין לא היה אגדת השקעות. "כשלמדתי בחטיבת ביניים הוא החל להיות מפורסם ברמה המקומית", נזכר באפט הבן, "אז לפעמים ילדים היו סקרנים והקניטו אותי, אבל לא יותר מדי. בתיכון אבא כבר משך הרבה יותר תשומת לב, אבל זה היה די בסוף התיכון, כך שזה לא השפיע עליי יותר מדי, וזה די נחמד".
באפט (59) הוא היום עמוד תווך בקהילה: הוא בעל חווה המתגורר בעיר קטנה באילינוי, אב לחמישה ילדים - ארבע בנות של אשתו מנישואיה הראשונים, ובנם המשותף, הווארד וורן באפט. הוא כיהן בעבר כבכיר בתאגידים חקלאיים גדולים, וכיום הוא חבר בכמה דירקטוריונים, שרובם קשורים לחברת האחזקות שאביו עומד בראשה. הוא אפילו מתנדב במשטרה המקומית. וכמובן, הוא מנהל את קרן הווארד גרהאם באפט, שהיקפה 2 מיליארד דולר, אשר הקים עבורו אביו ב־2006, כפי שהקים קרנות דומות עבור אחיו פיטר ואחותו סוזן. את הקרן רותם הווארד למלחמה בעוני וברעב בעולם.
אבל נדרש לו זמן לזה. "כשהייתי בן חמש או שש ידעתי שאהיה כבאי", באפט מספר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "בין גיל 10 ל־15 חשבתי שאהיה שוטר. זו היתה התוכנית. אבל כשהגעתי לקולג' כבר לא היתה לי תוכנית. זו הפעם הראשונה שבה יצאתי מאזור הנוחות שלי, ואכן לא היה לי נוח. לא הייתי ממוקד ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות". באפט לא נשאר בקולג', ובשנים שלאחר מכן הוא ניסה לפלס את כוחו בעצמו, ראשית כמפעיל בולדוזר וקבלן עפר, אחר כך כמנהל זוטר בסניף קליפורני של חברת ממתקים שבבעלות אביו (שם פגש את אשתו), ולבסוף כחוואי (אביו התעקש לגבות ממנו דמי שכירות שיניבו לו תשואה של 5% בשנה). לדבריו, החקלאות והמשפחתיות הן שהפכו אותו לאדם מיושב יותר.
ואולם, גם היום באפט אינו קופא על שמריו. הוא חדור תחושת שליחות, שאותה הוא מנסה להעביר לקוראיו ב"40 הזדמנויות" (40 Chances), רב־המכר החדש שבו הוא שוטח את סיפור חייו ואת תפיסת עולמו כפילנתרופ. "את הרעיון קיבלתי במפגש חקלאים במערב התיכון של ארצות הברית. אחד המשתתפים שם אמר שלנו כחוואים יש מספר מוגבל של פעמים שאנחנו יכולים לשתול את היבולים שלנו, כ־40 הזדמנויות להגיע ליבול טוב יותר. התחלתי לחשוב שזה נכון גם לחיים שלנו, ודפוס החשיבה הזה מעורר תחושת דחיפות חדשה. אתה מבין שאין לך כל כך הרבה זמן לעשות את מה שאתה רוצה. בשלב מסוים הוא נגמר, זה לא נמשך לנצח. יש שעון שמתקתק".
אינדיאנה ג'ונס הפילנתרופי
את תחושת הדחיפות הזאת, באפט אומר, הוא מתרגם לעבודתו הפילנתרופית. "אחת הבעיות בפילנתרופיה היא שאנחנו לא שומעים את התקתוק הזה. אנחנו חושבים שיש לנו זמן לעשות הכל, ומפספסים את העובדה שאנחנו צריכים להתמקד, לקחת יותר סיכונים ולהיות חדשניים יותר".
חלק מהסיכונים שבאפט מדבר עליהם הם סיכונים בהשקעות שמבצעת הקרן. היתרון שלו על פני קרנות התלויות בתרומות, הוא אומר, הוא היכולת שלו להרשות לעצמו להיכשל וגם להודות בזה. "כקרן פרטית אני יכול לקחת סיכונים, כי אני לא צריך לבקש כסף מאנשים אחרים.לדוגמה, השקענו הרבה כסף ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בנינו דרכים וסכרים הידרו־אלקטריים באמצע העימות שם. רצינו לומר לאנשים 'תראו, אנחנו לא מחכים עד שהעימות ייגמר'. החיים נמשכים תוך כדי העימות, והמטרה שלנו היתה להראות לאנשים שיש תקווה, לנסות לשפר את חייהם וגם לגבש אסטרטגיה לרגע שבו יירגעו העניינים".
סיכונים אחרים שנטל על עצמו הווארד, שהוא גם צלם חובב, הם כבר סיכונים מוחשיים, או כפי שוורן באפט מגדיר זאת במבוא שכתב לספר של בנו: "הווארד הוא האינדיאנה ג'ונס של הפילנתרופיה". ספרו גדוש בסיפורי וצילומי הרפתקאות: הוא תיעד ילדים שנמכרו לעבדות בסנגל וכמעט נפל קורבן ללינץ'; טס במסוקים סובייטיים ישנים בפקיסטן בדרך לחלוקת אוכל ובדרך לשדה כמעט נכנס בטעות אל בסיס הצבא הפקיסטני באבוטאבד, עיר השדה שבה הסתתר אוסאמה בן לאדן, כפי שהתברר לפני כמה שנים; הוא סייע לשלטונות באוגנדה להפיק עלונים שבהם נראה גנרל סיזאר אסלם, אחד מסגניו של פושע המלחמה ג'וזף קוני, כשהוא במצב טוב בשבי. את אסלם שכנע באפט להצטלם, אגב, באופן אמריקאי להחריד: באמצעות כריכי חמאת בוטנים וריבה.
בראיון עמו מבהיר באפט שמעבר ליצר ההרפתקנות יש משהו עמוק מאחורי המסעות שלו: האמונה שהמפגש עם אנשים אחרים וחוויות אחרות יכול להפוך אדם לטוב יותר. "אחד הדברים הכי טובים שאתה יכול לעשות בחייך הוא לצאת מאזור הנוחות שלך", הוא אומר. "אני יכול למנות ארבע־חמש פעמים שבהן קנה של קלשניקוב כוון לחזה שלי, אבל זה לא חייב להיות קיצוני כל כך. זה יכול להיות גם משהו כמו לעלות על רכבת ולנסוע למקום שאתה לא מכיר או לנסוע למדינה אחרת. אפשר ללמוד כל כך הרבה מלראות איך אנשים אחרים חיים, ממה הם עשויים ומהם האתגרים שניצבים בפניהם. זה מעצב את החשיבה שלך".
בשנה שעברה שיגר אחיו של הווארד, פיטר באפט, חץ מושחז היטב לעבר עולם הפילנתרופיה, שצמח בעשורים האחרונים למערך אדיר שמגלגל מאות מיליארדים, מעסיק 9 מיליון אנשים בארצות הברית לבדה, מארגן כנסים, מפגשים בינלאומיים, התמחויות בבתי ספר למינהל עסקים, ערבי גאלה - וכן, עושה גם מעשים טובים. במאמר ביקורת מכה גלים שפרסם ב"ניו יורק טיימס" כתב האח הצעיר כי "ככל שיותר ויותר חיים וקהילות נהרסים על ידי מערכת שמסבה כמויות אדירות של אושר למעטים, כך נעשה הירואי יותר לתת בחזרה. אני קורא לזה הלבנת המצפון: להרגיש טוב יותר עם העובדה שצברת יותר ממה שאדם אחד יכול להזדקק לו אי פעם באמצעות פיזור מסביב כאקט צדקה".
"יש לי יתרון על פני פיטר", מתבדח הווארד בתגובה. "כתבתי ספר של 415 עמודים, והוא כתב מאמר של 700 מילים. אבל אני מסכים עם הרבה ממה שהוא אומר". עם זאת, כאשר הוא מפרט מדוע הוא מסכים עם אחיו, הווארד, שבכל זאת יושב בדירקטוריון של ברקשייר הת'אווי (ומוזכר כמי שעשוי להחליף את אביו כיו"ר לא ביצועי), נוקט טון מרוכך בהרבה ומתמקד בחוסר היעילות המובנה של נדבנות לשם נדבנות. "אם אתה תורם רק מפני שאתה רוצה להרגיש טוב יותר עם עצמך, אתה רושם צ'ק ומישהו מקבל כסף למטרה כלשהי, אך אתה לא מעורב מספיק לדעת אם מה שאתה מנסה לעשות אכן הגיוני.
"נדרשו לי הרבה זמן וכסף להבין את זה, ולמדתי את זה רק משום שנסעתי לכל המקומות האלה. אם הייתי יושב באמריקה רוב חיי ומישהו היה שואל אותי איך לפתור את בעיות הפריון של החקלאות במלאווי, היתה לי תשובה שונה מאוד מזו שיש לי היום.
מדהים אותי שיש פוליטיקאים, מינהלנים ואקדמאים שעוסקים בשאלה איך לפתור את בעיית הפריון החקלאי בלי שאי פעם היו בחווה. כיום אני מבין שכשאני נוסע לקונגו, מדבר שם עם אנשים ושומע מה עבר עליהם, זה בכלל לא ענייני להגיד להם איך לתקן את הבעיות שלהם. תפקידי הוא להקשיב למה שהם אומרים ואז לחשוב מה אני יכול לעשות במשאבים שלי כדי לעזור להם לפתור את הבעיות שלהם".
טעם החיים
ואולם, ביקורתו של פיטר כוונה לא רק כלפי תבניות החשיבה המאובנות של עולם הפילנתרופיה והניתוק שלו מהמציאות בשטח, אלא גם כלפי העובדה שהעולם הזה מאפשר לעתים להשכיח איך נוצרה המציאות שבה יש צורך בכל כך הרבה צדקה. "בכל פגישת פילנתרופיה חשובה", כתב פיטר, "ראשי מדינות נפגשים עם מנהלי השקעות ומנהיגים עסקיים. כולם מחפשים ביד ימין פתרונות לבעיות שאנשים אחרים באותו חדר יצרו ביד שמאל". אני מנסה להקשות על הווארד, לשמוע את דעתו על הביקורת של אחיו על האופן שבו בנויה המערכת עצמה, האופן שבו עובדת השיטה.
מה בנוגע לאחריות של העולם העסקי לשלם משכורות הוגנות או למכור מזון בריא ללקוחות?
"אתה יודע, במהלך מסע הפרסום לספר שלי מישהו ניגש אליי ואמר: 'איך אבא שלך יכול לשבת בדירקטוריון של קוקה־קולה כשסוכרת היא כזאת בעיה?'. אז השבתי לו: 'קודם כל אבא שלי לא יושב בדירקטוריון. אני יושב שם'", באפט צוחק. "ואז הוספתי: 'תן לי לספר לך איך העולם עובד. יש כל מיני דברים שגורמים לסוכרת, והשורה התחתונה היא שהרבה מהם קשורים לבחירות שהפרט עושה. אני עשיתי בחירות בחיים שלי, והיום אני צריך לרזות. לקוקה־קולה יש מגוון מוצרים - מים, מיצים, כל מיני דברים - ואתה יכול לבחור ביניהם'.
"מלבד זאת, קוקה־קולה היא המעסיק הגדול ביותר ביבשת אפריקה. מי שאומר 'החברה הזאת רעה, אני רוצה שהיא תיסגר', צריך להכיר גם בעובדה שהוא הולך לגרום ל־200–300 אלף איש לאבד את מקום העבודה שלהם. אז מה חברה כמו קוקה־קולה צריכה לעשות? היא צריכה להיות אזרחית טובה. צריך להיות אכפת לה מההשפעה שלה על הסביבה ועל הקהילה. אני לא הייתי מכהן בדירקטוריון של החברה הזאת אם לא היה אכפת לה מהדברים האלה, ואני כמובן מציג אותה כדוגמה רק כי אני מכיר אותה.
"חברות מסוימות עושות דברים שאני חושב שלא צריכים להיעשות. יש חברת נפט בריטית גדולה בשם סוקו שהולכת לקדוח בפארק וירונגה במזרח קונגו, וזה אתר מורשת עולמי. אם הייתי בדירקטוריון שלה הייתי אומר שזו החלטה לא טובה. יש גבול למה שאנחנו צריכים לנסות להפיק מהטבע. אבל אני לא מאמין ברעיון שעסקים עומדים בסתירה לעזרה לחברה. הרעיון שחייבת להיות התנגשות בין עסקים לעשיית טוב — שגוי. זה קורה, אין ספק. יש חברות שלא מתנהגות כראוי, ויש מנהלים שהם אנשים רעים, אך זה קורה בכל תחום. ובקרן שלנו למדנו שעסקים הם אחת הדרכים הטובות ביותר להשיג את היעדים שלנו. הפתרון הטוב ביותר עבור חקלאי שמנסה להגדיל את הפריון שלו הוא שתהיה לו יכולת למכור את התוצרת שלו במחירי שוק. הוא צריך עסק שיקנה ממנו".
אמריקה האחרת
האוורד באפט, אם כך, מאמין בכוחם של העסקים הפרטיים ואינו מאמין גדול בממשלה. בניגוד לאביו, הוא חבר המפלגה הרפובליקנית, ואפילו נבחר כרפובליקני למשרה ציבורית בנברסקה. כאשר אני שואל אותו מה דעתו על תפקודה של אמריקה התאגידית, הוא מעניק לה ציון גבוה. "האם אמריקה התאגידית יכולה להיות טובה יותר? אין ספק. האם יכולה להיות התנהגות טובה יותר? כמובן. בשורה התחתונה בנינו את אחת המערכות הכי מוצלחות, שיצרו הכי הרבה עושר ומשרות ועזרו להכי הרבה אנשים". אלא שכפי שבאפט עצמו מציין, בעשורים האחרונים משהו לא עובד כמו שצריך. "יש פער גדל בין התשלום למנהלים הבכירים לבין התשלום לאלה שמייצרים את המוצרים בפועל, וזה לא טוב", הוא אומר.
באפט מציג את הפערים ההולכים וגדלים בחברה האמריקאית באמצעות נתונים שנשמעים כמעט בדיוניים. "50 מיליון אנשים בארצות הברית לא יודעים מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלהם. במחוז שבו אני גר יש בית ספר ש־95% מהילדים בו זכאים לארוחה חינם מהממשלה. זו צריכה להיות שערורייה. זה מזעזע. איך יכול להיות שאנחנו כל כך עשירים ויש כל כך הרבה דברים שאנחנו מסוגלים לעשות, אבל אנחנו לא יכולים לדאוג לאנשים שלנו? ומה שבאמת מקומם הוא שאתה הולך למרכז חלוקת אוכל או לבית תמחוי ומגלה שחלק ניכר מהאנשים האלה הם יוצאי צבא או אלמנות של יוצאי צבא. הם לחמו עבור המדינה שלנו והיו מוכנים להקריב את הקורבן האולטימטיבי, ועכשיו הם רעבים. זו אירוניה. זה לא החלום האמריקאי. יש מי שיטען שהאנשים האלה עצלנים ולא רוצים לעבוד או להתאמץ, ומובן שיש גם מי שלא רוצים לפתור את הבעיות שלהם. אך כשאני מבקר במרכזי חלוקת אוכל אני מדבר עם אנשים. דיברתי עם רואי חשבון מובטלים, עם מכונאי מטוסים מובטל, עם מורים בגמלאות שהפנסיה שלהם קוצצה - הם נאלצים ללכת למרכז חלוקה כדי לקבל עוד אוכל.
"כחוואי אני חושב על העובדה שהיו לנו יבולי שיא של תירס וסויה. אנחנו מייצרים כמויות אדירות של אוכל, אבל איכשהו המערכת לא מחברת את כל הנקודות. הרבה אנשים לא מבינים כמה הבעיה הזאת גדולה, אך זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אנחנו חייבים להאכיל את כל האנשים במדינה הזאת. הם ראויים לזה".
אפילוג: איפה הכסף?
וורן באפט אינו המיליארדר היחיד שהתחייב לתרום את הונו לצדקה. עמו ניתן למנות את מייסדי מיקרוסופט ביל גייטס ופול אלן, ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג, מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, אילי המלונאות מריוט והילטון והרשימה עוד ארוכה וכוללת לא מעט עשירים שאינם אמריקאים, מטייקון התקשורת האפריקאי מו אברהים ועד איל הנדל"ן הטייוואני סמואל ין. מה שאין בה הוא מיליארדרים ישראלים.
כשאני מספר על כך לבאפט, הוא פוצח במונולוג נלהט. "אני חושב שלכל אחד יש סכום שונה. זה יכול להיות 10 מיליון דולר או 100 מיליון דולר, אבל מרגע שיש לך כמות כסף מספקת לבית נוח בכל גודל שתרצה או לשני בתים נוחים ומספיק דברים בסגנון הזה — עוד כסף הופך פשוט להפרזה. מה תעשה בכל הכסף? תקנה שישה בתים? חמש יאכטות? שני הליקופטרים? בנקודה מסוימת יש לך כסף שאתה לא צריך. אפשר להגדיר את ה'צריך' הזה באופן מתירני מאוד. הרי אתה הרווחת את הכסף וזכותך לעשות בו מה שאתה רוצה. ברגע שיש לך כמות מספקת, מה שמעבר לו הוא עודף. ואם יש לי עודף כסף, למה שלא ארצה לעזור לאנשים אחרים? איזה שימוש טוב יותר יש לכסף הזה?
"כבר פגשתי אנשים שהגישה שלהם היתה 'זה לא מגיע להם'. ואני חושב, 'ואו, אתה צריך לבוא איתי לכמה נסיעות'. אני יכול להראות לך הרבה מאוד אנשים שמגיעה להם הזדמנות — לא מתנת חינם, אלא משהו שיאפשר להם לשפר את החיים שלהם ושל המשפחה שלהם. לא היתה להם אותה נקודת פתיחה שהיתה לי ולא היו להם אותן הזדמנויות".
ובכל זאת, לא היה רגע שבו אמרת לעצמך: 'כל הכסף הזה שאבא שלי תורם יכול היה להיות שלי'?
"מעולם לא. יש לי כל מה שאני צריך בחיים. כשאמא שלי מתה היא הקימה קרן שתדאג לנו מבחינה כספית אם תהיה לנו בעיה רפואית משמעותית. אין לי, או לילדיי, שום דבר לדאוג בגינו. אני לא צריך את הכסף הזה. על מה יכולתי להוציא 120 מיליון דולר בשנה, שזה הסכום שנוציא בקרן השנה? בכנות, אני לא יודע על מה יכולתי להוציא את זה. ולכן התשובה לשאלה היא לא. מעולם לא חשבתי מה הייתי עושה אם היה לי הכסף הזה ולא הייתי רוצה אותו, אני לא צריך אותו".
ומה בנוגע למי שרוצה לעשות משהו ואין לו קרן של 2 מיליארד דולר?
“כל אחד יכול לעשות משהו, לא משנה כמה הוא קטן. העיקר הוא לעשות אותו. צריך רק להחליט מה אתה רוצה. למדתי שהדברים שהשפיעו עליי רבות הם לא לבנות סכר הידרו־אלקטרי ולספק חשמל ל־130 אלף איש, אלא לפגוש אנשים ששיניתי את חייהם. אני יכול לספר לך על אנשים בסיירה לאון, על אשה בגיאורגיה או על ילדה קטנה בבנגלדש. אני יודע מי האנשים האלה ואני יודע שהחיים שלהם השתנו. אתה לא צריך כסף בשביל זה. גם בישראל, בין שזה בתוכנית חונכות בבית ספר ובין שבעזרה בחלוקת אוכל, אני מבטיח לך שיש משהו שאתה יכול לרתום לו את כישרונך. אני אולי מדבר עם נשיאים של מדינות ומנסה לשנות ענייני מדיניות, אבל מי אומר שזה חשוב יותר מללכת לבית הספר במורד הרחוב ולוודא שילד מסוים נשאר בלימודים, מקבל ציונים טובים יותר והופך לאזרח טוב יותר? לא הכל נשפט לפי הגודל, וכל אחד יכול להשפיע. העיקר הוא פשוט לעשות".
22 תגובות לכתיבת תגובה