עידן היושרה, האותנטיות והמחויבות

כשגורדון גקו, הפיננסייר חסר העכבות בגילומו של מייקל דאגלס בסרט "וול סטריט", קבע באמצע שנות השמונים ש"תאוות בצע היא דבר טוב. תאוות בצע עובדת. תאוות בצע מבהירה, חותכת, מגיעה לתמצית הרוח האבולוציונית" - הוא לא המציא שום דבר. הוא רק הביא לתמצות פופוליסטי את הרוח של אמריקה הקפיטליסטית בשנות השמונים. והרוח הזאת נוסחה בדיוק עשור קודם לכן בטקסט מכונן לא פחות, המאמר "התיאוריה של הפירמה" של פרופ' מייקל ג'נסן.

גורדון גקו אולי מפורסם יותר, אבל ג'נסן משפיע הרבה יותר. המאמר שלו, ועבודתו בהמשך כמרצה בבית הספר למינהל עסקים של הרווארד, הניחו את הבסיס לניהול המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו. ג'נסן קובע שם שהתפקיד הראשי של מנהלי חברות הוא קודם כל לייצר ערך לבעלי המניות, וכדי לוודא שהם עושים זאת צריך לתגמל אותם. למנהלים שמקבלים מניות ואופציות, טען ג'נסן, יש אינטרס מובהק להעלות את ערך החברה, וכך בעצם לפעול לטובת בעלי המניות. תאוות בצע זה טוב.

קו המחשבה הזה הכשיר בעשורים האחרונים כמעט את כל האמצעים: רכישות ממונפות באמצעות איגרות חוב, תוכניות התייעלות חסרות פשרות שמלוות בדיבידנדים שמנים, חיים מרבעון לרבעון בצל חבילות תגמולים נדיבות. המנהלים נכנסו לעידן הפיננסי, והשאירו מאחור את שאר הכלכלה: בין 1978 ל־2011, שכר המנכ"לים בארצות הברית צמח פי 127 יותר מהר משכר העובדים. ובשנים האלה ממש, ג'נסן נהפך לגורו של נערי ה־MBA והמנהלים שהם צמחו להיות.

עד שבאה ההתפכחות. חלק מבעלי המניות התפכחו דרך הכיס, כשהחברות שלהם קרסו. חלקים נרחבים בציבור התפכחו דרך חשבון הבנק המתכווץ וחשבון הקניות הגדל, בשנים שלפני המשבר ואחריו. וג'נסן, כבר בן 74, התפכח מתוך התבוננות מעמיקה. לאורך העשור האחרון הוא הסביר שהמנהלים צריכים להבטיח רק תוצאות שיש להם סיכוי אמיתי להשיג; שמחיר מניה גבוה מדי מזיק לחברה בטווח הארוך; ושהמנהלים צריכים להיות מסוגלים להתייצב נגד דרישות שוקי המניות והאג"ח באומץ ואמונה.

בשנים האחרונות, כשהוא מוזמן לנאום בפני פרחי ניהול טריים בטקס סיום התואר, ג'נסן מדבר על ערכים. ערכים נכונים, הוא טוען, הם מפתח להצלחת החברה, ויש שלושה הכרחיים וחשובים במיוחד: יושרה, אותנטיות ומחויבות למשהו שגדול ממך. במילים אחרות, להיות מענטש זה טוב.

ההבנה הזאת נשמעת בכל מיני קולות בשנים האחרונות. לא רק ברוח של הציבור והתקשורת, לא רק אצל מנהלים משונים כאלה שמדברים על קיימות או מתעקשים לקבל שכר נמוך (יחסית, יחסית). היא כבר מחלחלת לעמוד השדרה של השוק, מהאנליסטים הצעירים ועד המנכ"לים הבכירים. אפשר לראות את זה היטב במוסף הזה, מוסף המנהלים השנתי של "כלכליסט".

זה ניכר, קודם כל, בדירוג המנהלים שנעשה כאן זו הפעם השישית. האופן שבו אנשי שוק ההון דירגו בו את מנהלי החברות הציבוריות הגדולות בישראל שם דגש ברור - מודע יותר או פחות - על יושרה, אותנטיות ומחויבות למשהו גדול יותר. המנהלים המובילים הם כאלה שהמשקיעים יודעים בדיוק למה לצפות מהם, בדיוק מה יקבלו. הם מנהלים שלא מרבים לככב בתקשורת, אבל כשהם מתראיינים הם לא מזייפים. כשהם פוגשים את אנשי השוק, השוק מאמין להם. ותאוות בצע לא יהיו המילים הראשונות שעולות בראש כשחושבים על החברות הללו ועל המנהלים שלהן. לעומת זאת, במקומות נמוכים יחסית, מחוץ לרשימת 50 המנהלים הטובים, נשארו חברות שמזוהות עם תאוות בצע או חברות שרחוקות מלהיתפס ככאלו עם מחויבות למשהו גדול יותר (כגון כיל), וגם חברות שההתנהלות הפנימית שלהן השנה לא התאפיינה ביושרה (כגון טבע).

גם המנהלים שבחרנו לראיין בחלקו הפותח של המוסף הם כאלה שמחוברים לשטח, לעולם האמיתי. אלה שעוסקים בקמעונאות, באנרגיה, במוצרי צריכה מוכרים. ששמים דגש ברור על הלקוחות, בעידן של מודעות צרכנית גוברת. כאלה שפועלים במציאות שבה ניהול לא יכול להסתכם בשורת הרווח הקרובה. בראיונות נוספים הקדשנו את הבמה לחשיבה ניהולית אחרת - כזאת שמתמקדת בטווח הארוך, בראייה רחבה, בתפיסה כוללת. למשל, כזו שמכירה בגורלה הבלתי נמנע של כל אימפריה, ליפול בסוף, וגם כזו שהביאה לבניית אימפריות משנות עולם כמו אמזון ואפל. את הערכים הנכונים והתובנות החדשות צריך לחפש היום, בתקופת המעבר בין עולם הניהול הישן לעולם הניהול החדש, אצל מנהלים של חברות כאלה.