די לדירקטורים הנפוטיסטיים

במהלך מבריק ציבורית, ניהולית ומוסרית יזם לאחרונה שר האוצר יאיר לפיד, יחד עם ראש רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב, את תהליך מינוי הדירקטורים בחברות הממשלתיות, שהתבסס בעבר על שיקולים קרוניסטיים בעיקר ("חבר מביא חבר"), כך שיתבסס, לפחות בתחילתו, על מיון קפדני למול קריטיונים ברורים ומוקפדים, המבוצע על ידי חברה חיצונית.

יכול להיות שבסופו של התהליך, הבחירה הסופית תשען גם על קרבה אישית ואידיאולוגית ועל המלצות חברים, שכנים וקרובי משפחה למיניהם. אולם, הרשימה ממנה יבחרו הדירקטורים לחברות הממשלתיות תהיה, בכל מקרה, רשימה סגורה, איכותית וכזו שחבריה זכו לשיוויוניות בהתייחסות ליכולותיהם וכישוריהם האובייקטיביים. דבר זה כשלעצמו מהווה שינוי מהותי בבחירת האחראים על האוצר הציבורי וניהול הכלכלה הלאומית במוקדיה וצמתיה ם ביותר.

הטריטוריה האוצרית בישראל כוללת גם את רשות ני"ע, גוף סטטוטורי השולט מבחינה רגולטורית על הבורסה. רפרוף מהיר על רשימת הדירקטורים, שאינם דח"צים (דירקטורים מן הציבור) מגלה נפוטיזם (העדפת קרובי משפחה) ברמות גבוהות ומפחידות. סביר להניח כי גם מינוי הדח"צים נשען, במידה רבה, על שיקולים, שאינם האובייקטיביים ביותר, וכולל אלמנטים קרוניסטיים, כאלה המתוארים לעיל, בצורה משמעותית גם כן.

רשימת הדירקטורים הנפוטיסטיים בחברות שהגיעו להסדרי חוב בשנים האחרונות, כולל זו הנדונה בתקשורת בימים האחרונים, מביאה לידי חשש יותר מסביר כי מינויים אלו נשענו על שיקולים אישיים - משפחתיים יותר מאשר על שיקולים אובייקטיביים-ניהוליים, כאלה שהיו צריכים לעמוד בבסיסה של חברה ציבורית המגייסת (ואמורה לשלם) חוב מן הציבור ו/או מנפיקה לציבור מניות ושותפות בבעלות.

יאמר לזכותו של הסקטור הציבורי (ה"שמן" זוכרים?) כי בהבט זה הוא גובר על הסקטור הפרטי (ה"רזה") ויכול להוות לו דוגמא ומופת לפחות בהקשר ליוזמה האחרונה של "נבחרת הדירקטורים". ואם התהליכים בחברות הציבוריות אינם "מתנקים" מיוזמה פנימית, אולי כדאי שתגיע יוזמה חיצונית אוצרית ותשכפל את המהלך של "נבחרת הדירקטורים" גם לחברות הציבוריות – בורסאיות?

ההצעה פשוטה ביותר – בחירה אובייקטיבית של מאגר דירקטורים פוטנציאליים על בסיס מוכח של ניסיון, יכולות וכישורים בידי גוף חיצוני אובייקטיבי, ממנה ידרשו בעלי העניין, השליטה ואסיפות בעלי המניות לבחור דירקטורים מסוג כזה או אחר לחברות שבבעלותם.

הבורסה והחברות הציבוריות בישראל נמצאות על קו פרשת המים לאחר האירועים האחרונים: תספורות, חברות אחזקות גבוהות קומה, חקירות והרשעות פליליות בגין הפרת אימונים, דלילות המסחר, שינויים פרסונליים וחילופי בעלות ובעלים ועוד. השבת האימון לגוף כלכלי חשוב זה צריכה להתבצע, בין היתר, על ידי העדפת המקצועיות על הנאמנות האישית.

טובת החברה הציבורית וטובת בעלי השליטה והעניין שלה לא תמיד חופפים במלואם. לטובתם של בעלי השליטה והעניין כדאי ששלוחיהם יהיו בעלי מקצוע ולא בעלי אותו שם משפחה!

לו אני בעל שליטה בחברה ציבורית הייתי פולט אנחת רווחה גדולה אם הרגולטור היה משחררני מחובת ההיענות וההתחייסות לפניות של קרובי משפחה, חברים וסתם אנשים מן היישוב למנותם לתפקידים בכירים בחברה הציבורית שבשליטתי.

קו פרשת המים מסמן כנראה תחילתו של עידן חדש בחברות הציבוריות ולמי שלא חש בכך כדאי שיתעשת והיום. כנראה שתם לו עידן הדירקטוריון כחותמת גומי והחל עידן הדירקטוריון כגוף אסטרטגי מקצועי אמיתי, כזה שהודף שגעונות גדלות של בעלים לרכישת עניין בבנק זר, קניית עיתון כושל, והימורי קזינו בלאס וגאס.

קורבנות ה"גל הראשון" מלקקים פצעיהם ומפנים מקומם למקצועני ה"גל השני".

הכותב הוא פרופ', מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ומנהל מדעי במכון המחקר "מאגר מוחות"