ההיטאצ'י של מכרות הפוספטים, המשאית הגדולה בארץ, היא כמו נושאת מטוסים שעלתה על הכביש. אפילו תימרות האבק לא מגיעות לגובה הקבינה, שממנה אפשר להתמסר לנהיגה בסרט מדע בדיוני.
6 מטרים מעל מישור רותם, אני יושב בחדר בגודל של הסלון שלי שמתקדם במהירות של 50 קמ"ש. מתחתיי דוהרת מפלצת מתכת בגודל בלוק שלם של עמידר. הניגוד בין הגובה והמהירות לבין הגודל הבלתי נתפס של המכונה הטיטנית הזאת מקנה לכל החוויה הרגשה של נהיגה בנושאת מטוסים אדירה שעלתה על הכביש.
הבניין הנע הזה הוא משאית מכרות מסוג היטאצ'י EH3500AC2 ששוקלת, ברגע זה, כ־200 טונות, ועובדת 24 שעות מסביב לשעון במפעל רותם אמפרט נגב - אי שם בנגב המזרחי, בין דימונה למכתש הקטן. היא עולה 4 מיליון דולר, משתרעת על רוחב של 8.1 מטרים, גובה של 6.3 מטרים ואורך של יותר מ־12 מטרים, וחוסמת את כל שדה הראייה. כשאני נכנס להאנגר של רותם אמפרט ורואה אותה לראשונה, אני נאלץ להטות את הראש עד שהצוואר שלי כואב. בטנדר הטויוטה שנבלע זעיר־זעיר בין גלגלי הענק שלה כמעט איני מבחין. אפילו השמש מתקשה להפציע אל תוך ההאנגר. לשם השוואה, וולוו FL16, משאית גדולה למדי, משתרעת לגובה של 1.9 מטרים ורוחב של 2.1 מטרים.
ההיטאצ'י שוקלת 140 טונות כשהיא לא עמוסה, ועוברת את 250 הטונות כשההעמסה מסתיימת - זה קורה בכל 20 דקות, כשהיא מועמסת בעפרות שנחצבו ממכרה הפוספטים. פעם השתמשו ברותם אמפרט במשאיות של יוקליד האמריקאית, עד שזו נרכשה בידי היטאצ'י והייצור עבר ליפן. הרכבתה של כל אחת מארבע ההיטאצ'יות של רותם אמפרט נמשכה שנה שלמה, והן הגיעו ארצה בחלקים. חלקן כמעט לא הגיעו: כדי לייצר אותן נדרש מפעל ענק, ומקום למפעל כזה נמצא רק בחוף ימה של פוקושימה. כשהצונמי הגיע אפילו ההיטאצ'יות האדירות נשטפו אל הים, וכשהכור קרס הייצור הושבת. כך או כך, כעת ההיטאצ'י כאן.
הגודל, גם אם הוא קובע, אינו כל העניין כאן. ההיטאצ'י אינה סתם משאית אקסטרה־אקסטרה־לארג' - מנוע, שלדה וגלגלי ענק. מדובר באחד מכלי הרכב המשוכללים ביותר שנעים כיום בארץ: על סיפונה שוכנים שבעה מחשבים שמתקשרים זה עם זה בארבע רשתות תקשורת, ומערכת ההנעה שלה היברידית - כלומר, גלגליה מונעים באמצעות חשמל.
המנגנון דומה לזה שבמכונית ההיברידית שברולט וולט: מנוע בעירה פנימית יוצר חשמל, והוא מועבר אל מנועים שמניעים את הגלגלים. אלא שבשברולט וולט מדובר במנוע בנזין של 1.4 ליטרים, ואילו בהיטאצ'י יש מנוע קאמינס טורבו־דיזל מפלצתי של 16 בוכנות שנפחו 50 ליטר (כלומר, כמו 31 מכוניות מאזדה 3), שמפיק 2,000 כוחות סוס. המנוע הזה מפיק חשמל שמועבר לשני מנועי ענק הממוקמים בתוך בתי הגלגלים האחוריים ומפיקים 2.6 מגה־ואט כל אחד. אגב צריכת דלק: מכונית משפחתית ממוצעת צורכת ליטר של דלק לכל 10 ק"מ. ההיטאצ'י שותה 100 ליטר של סולר לכל שעת עבודה, שאותם היא לוגמת מתוך מכל ענק של 3,000 ליטר. ואת כל זה אני עומד להסיע עכשיו.
צריך סבלנות כדי לטפס אל ההיטאצ'י: קודם כל הסולם הראשוני, שמופעל בשתי בוכנות, יורד לאטו. אני מטפס בו והקרקע מתרחקת, אבל זו אפילו לא חצי הדרך: נותרו 4 מטרים עד תא הנהג. כשאני מגיע למעלה, הכל נראה קטן: ההאנגר; הטנדר שנמצא דרך קבע לפני ההיטאצ'י כדי לוודא שלא תשטח שום דבר בנתיב הנסיעה; וגם המכוון, שתפקידו לסמן אם מותר לי לנסוע לאחור כדי לצאת מן ההאנגר.
לוח המחוונים של ההיטאצ'י אינו שונה משל כל מכונית מודרנית: מד חום, מד לחץ שמן, מד מהירות. ההגה וידית ההילוכים רגילים, אבל כיסא הנהג הידראולי, ועולה, בהתאם לעקרון הגודל השולט כאן, 30 אלף שקל. כשאני מתיישב בו ההיטאצ'י מודדת את משקלי ומצרפת אותו למשקל הכולל המדויק, המופיע על צג ענק בצד המשאית, כדי למנוע חריגה מהמשקל המותר. המדידה היא חלק מנוהל ארוך ומדוקדק שמתבצע לפני ההתנעה, ובמסגרתו צוות הקרקע בודק את הצמיגים והטנדר הצמוד מתמקם במרחק ביטחון לפני ההיטאצ'י. אני מתבקש להתמקד בשני הדגלונים שמותקנים גבוה־גבוה מעל לקבינת הטנדר. אם אני מפספס ועולה עליו, אני משטח את אנשי צוות הקרקע במידה שתאפשר להכניס אותם למעטפה ולשגר למשפחות.
כשהכל מוכן, אני מתניע. אני מחפש איזה כפתור חללי וענק, אבל מתברר שההתנעה מתבצעת באמצעות מפתח רגיל, כזה של טויוטת ליסינג או רנו 5 ישנה. גם על הסכם השלום עם ירדן, להבדיל, חתמו בעט פיילוט פשוט. אני מסובב את המפתח חצי סיבוב, וממתין. דממה: כלום לא קורה.
ואז ההיטאצ'י רועדת. ולא רק היא: גם האדמה רועדת. הנוף במראות רועד. הכל רועד. 16 בוכנות מתעוררות לחיים ומשגרות שני סילוני עשן שחור באחוריי. הנוף במראה מוסתר לרגע, עד שהעשן נעלם. לוח המחוונים מתחיל לשדר מידע. מערכת ההעמסה מגיעה ללחץ שמן אופטימלי. המשאית מקפלת את הסולם: אסור לעלות עוד. ההיטאצ'י מוכנה.
כשלוחצים על דוושת התאוצה מנוע הדיזל מתעורר, מייצר חשמל שעובר אל המנועים שבסרן, ואלה מתרגמים את החשמל לכוח. התהליך הזה אורך זמן, והכוח מגיע במפתיע. 200 טונות של מתכת ירוקה מזנקות לאחור במהירות מפתיעה. ההיטאצ'י מוגבלת אלקטרונית למהירות של 50 קמ"ש, אבל אם ממש לוחצים עליה היא תגרד את 56 הקמ"ש. אם מסירים את המגבלה היא תגיע גם ל־70 קמ"ש בירידה למכרה.
אני יוצא מההאנגר, מסובב את ההגה ימינה וההיטאצ'י מסתובבת. המכרה מקדימה, ההאנגר מאחור, טנדר הביקורת מתחיל לנסוע והקשר מתמלא בפקודות.
להיטאצ'י יש נשמה עדינה: צריך ללחוץ על דוושת הגז בעדינות ולהמתין. בהתחלה היא משחררת עשן, אחר כך היא רועדת, אחר כך היא רועשת ורק בסוף היא מתקדמת. כשאני מוריד את הרגל מהגז היא מתעצבנת, משתנקת ונעצרת - ואני לא רוצה לעצור אותה: כל דקת עבודה שלה שווה כסף, הרבה כסף. בהתחלה התנועה מהוססת, אטית, והמשאית הריקה לא אוהבת את זה: היא קופצת ללא שליטה ומטלטלת אותי. בוקר טוב.
ההיטאצ'י גדולה כל כך עד שאין לה גבולות מוחשיים: קשה לראות היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת. אני צריך לסמוך על הטנדר המכוון ועל האינטואיציה. אני מעלה מהירות, ואז מעלה אותה עוד קצת.
החוויה של לנהוג בדבר כה גדול - המילה "רכב" מאבדת את משמעותה כאן - היא בלתי נתפסת. נניח שאתם גרים בקומה השלישית, קמים בבוקר, יוצאים למרפסת ומסתכלים על השכנים בקומה השלישית ממול שותים קפה. אז עכשיו המרפסת שועטת בערבות הנגב ב־50 קמ"ש. הגובה והגודל הופכים את כל העניין למרוחק, כמו צפייה בסרט. אפילו תימרות האבק לא מגיעות לגובה הקבינה, שמרחפת מעליהן כמו ג'מבו מעל העננים. מנגד, החוויה החוץ־גופית הזאת מתנגשת בחשש הממשי מאוד לרמוס מישהו. 200 טונות ששועטות בערבות הנגב במהירות כזאת זקוקות לזמן רב רק כדי לעצור: הרבה תכנון, הרבה מחשבה, הרבה פחד. אם ההיטאצ'י לא עוצרת אפשר להשתמש בבלם החירום. הפעם אין בכך צורך.
צי של טרקטורים ממתין להעמסה, שנמשכת עשר דקות - ואז ההיטאצ'י מסתובבת. הפניה מהירה של ההגה, ארבעה סיבובים לכל צד והגלגלים הקדמיים פונים ימינה. רוחבו של הכביש הוא 10 מטרים, והיא זקוקה לכולם כדי להסתובב. גז עדין, והיא שוב רועדת, גונחת, משחררת ענן עשן ומתחילה להתקדם ולעלות.
אחרי הירידה למכרה הדרך חזרה כבר קלה יותר: הגודל של ההיטאצ'י כבר הרבה יותר נתפס, ואני מתחיל לעכל גם את המסה ולתרגל את העצירה האטית די זמן מראש. אני עוצר בחיוך של ניצול מרכבת הרים. עכשיו ההיטאצ'י נחה. C
לפני ההתנעה אנחנו מבצעים נוהל מדוקדק שבמסגרתו הטנדר המלווה מתמקם במרחק בטוח לפניי. אני מתבקש להתמקד בדגלונים שמותקנים גבוה מעל לטנדר. אם אפספס ואעלה עליו, אשטח את אנשי הצוות במידה שתאפשר להכניס אותם למעטפות ולשגר הביתה
הגובה והגודל העצומים הופכים את הנהיגה בהיטאצ'י לעניין מרוחק, כמו צפייה בסרט. מנגד, החוויה החוץ־גופית הזו מתנגשת בחשש הממשי מאוד מלרמוס מישהו. 200 טונות ששועטות בערבות הנגב במהירות כזו זקוקות לזמן רב רק כדי לעצור.
14 תגובות לכתיבת תגובה