צילום: איי פי
להתאהב בשרלטן
"חלום אמריקאי" של דיוויד או. ראסל מפוצץ בכישרון, בסגנון קולנועי מרשים ובפסקול מהסבנטיז, אך התוצאה היא קצת כמו מסיבה פרטית של כל המעורבים
סרטו החדש של דיוויד או. ראסל נפתח בדימוי ללא מילים. נוכל ששמו אירווינג רוזנפלד (בגילומו של כריסטיאן בייל) מביט בעצמו במראה ומנסה לסדר שאריות פאה על קרחתו. קשה עד כמעט בלתי אפשרי לזהות כאן את בייל, כוכב טרילוגיית סרטי "באטמן". זה רגע משעשע שקורץ לצופה ומבטיח רבות. כל מה שנראה מכאן ואילך יעסוק בהתחזות, בעטיית מסכות, בתכסיסנות וברמייה.
"חלום אמריקאי", שאיגוד המבקרים של ניו יורק הגדיר כסרט השנה ואשר כבר סומן כאחד הסרטים שיובילו את המירוץ לאוסקר, הוא כיף מהסוג שיודע שהוא כיף. זה סרט שמסתמך באופן רעוע על מקרה אמיתי שהתרחש בשנות השבעים ונודע בכינוי "אבסקאם". סוכנים פדרליים שיתפו פעולה עם נוכל בשם מל ויינברג בניסיון לתפוס פוליטיקאים על חם בלקיחת שוחד.
מזכיר את "ארגו"
ראסל, שהדיוק בעובדות מעניין אותו כאן כשלג דאשתקד, הופך את הסיפור האמיתי להפקה אמביציוזית, נוצצת ומסוגננת. את מסע הצלב נגד עברייני הצווארון הלבן בניו ג'רזי הוא מפקיד בידיו של סוכן FBI שאפתן (בראדלי קופר), שמכריח צמד נוכלים שאותם לכד (בייל ואיימי אדמס) לפעול עבורו בחשאי. יחד הם מנסים להפיל בפח ראש עיר נאיבי בעל כוונות טובות (ג'רמי רנר) וקשת של פוליטיקאים מושחתים. זהו סרט שעלילתו מזכירה במקצת את התוכנית הגרנדיוזית של ה־FBI ב"ארגו" של בן אפלק, אך בידיים מיומנות הוא הופך לאקזוטי פחות ומוצלח הרבה יותר ממנו.
למרות הקישוטים הסגנוניים והמשחק המרשים סרטיו המוקדמים של ראסל הם בעיקר דוגמאות קלאסיות לסרטי ז'אנר בעלי מעט מאוד מעוף. "המתאגרף" הוא סרט שנצמד באדיקות לנוסחת סרטי הספורט, ואילו "אופטימיות היא שם המשחק" לא הצליח להמריא הרבה מעבר למבנה של הקומדיה הרומנטית. ב"חלום אמריקאי" ראסל פועל במיומנות רבה יותר, שומר על מודעות עצמית חשובה ומשלב את הסרט התקופתי עם הקומדיה הקולנועית והדוקו־דרמה. מוקצה לו תקציב ענק במונחים שלו (40 מיליון דולר), הוא עובד עם קאסט מרשים למדי, הכולל את מיטב שחקני הדור החדש בהוליווד, ויש לו סגנון קצבי המושפע מגדולי הבמאים בארצות הברית. יש כאן קצת מ"לילות בוגי", לא מעט מ"החבר'ה הטובים", טעימות מ"תמונות קצרות" - והכל יחד מרגיש רענן ומקורי.
עלילת הסרט (137 דקות) סבוכה, מורכבת ומלאה בהתפתחויות ובהסתעפויות בלתי צפויות. מצד אחד האיכות הזאת מכבידה על הסרט והופכת אותו לעמוס מדי, ומצד שני היא מפנה מקום לקצב ולסגנון. ראסל גם בוחר לפצות את הצופה בתיאור מדויק ומלא חמלה של האינטריגות ביחסים בין הדמויות, וכך זונח את הצורך לפשט את העלילה. התסריט שראסל כתב עם אריק סינגר מאפשר לדמויות לפרוח בתוכו ולשחקנים המגלמים אותן למצות את הפוטנציאל שלהם. יש כאן הופעות נהדרות של בייל כנוכל שכוכבו דעך, של קופר כדמות המונעת משיגעון גדלות וליבידו חזק מדי ושל אדמס כאשה חזקה המודעת לכוח שבמיניותה. רק חבל שראסל נותן לאדמס להסתובב כל הסרט במחשוף עמוק וגורם לצופה להתעניין בחזה שלה יותר מאשר בדמותה השקטה והמהורהרת. גם הופעות האורח המפתיעות של לואי סי קיי ורוברט דה נירו משעשעות למדי.
מי שבאמת גונבת את ההצגה היא ג'ניפר לורנס, המגלמת את רוזלין, אשתו הנוירוטית והפסיכוטית של רוזנפלד. אחת הדמויות בסרט מגדירה אותה כ"פיקאסו של קראטה פסיבי־אגרסיבי". בתוך סבך העלילה המפותלת, שבמהלכה כל דמות מקדימה בכמה צעדים את האחרת, רוזלין מצליחה לנצח על הכל באחת מההופעות הקומיות החזקות שנראו לאחרונה בקולנוע האמריקאי. עוד ייאמר לזכותו של ראסל שהוא לא משתמש בנוכחותה המרשימה יתר על המידה וחושף את דמותה רק כשעה לאחר תחילת הסרט.
לא מספק אמירה
הבעיה העיקרית ב"חלום אמריקאי" היא כי אף שהסרט מפוצץ בכישרון משחק, בסגנון קולנועי מעורר השתאות ובפסקול סבנטיז מהנה, התוצאה הסופית מלאה בעונג עצמי ומרגישה קצת כמו מסיבה פרטית של כל המעורבים בו. למרות השם המבטיח הסרט לא מצליח לספק אמירה משמעותית על המקום והזמן שהעלילה מתרחשת בהם. בדומה לדמויות הנוכלים המיומנות שמאכלסות את סרטו, ראסל מבקש שנכיר בו כווירטואוז קולנועי משולח רסן, וקשה שלא ליפול ברשתו. גם אם לא נצליח לעמוד בפיתוי במהלך הצפייה, ההליכה הביתה לאחריה תהיה מלווה מעט בתחושת ריקנות. גם אנחנו הוכרחנו להתאהב בשרלטן.
2 תגובות לכתיבת תגובה