בדרך לחתונה עוצרים בוול סטריט

לא מעט סרטים על המשבר הכלכלי ועל האחראים להתרחשותו הוצגו בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות: מכתב האישום הנוקב של "המעגל הפנימי", דרך הדרמטיות המצמררת של "התמוטטות" ועד הצדקנות המתחסדת של "וול סטריט 2".

ממש כשנדמה היה שלהוליווד אין יותר עניין לגעת שוב ברגע הטראומטי הזה, מגיע למסכים סרטו החדש של מרטין סקורסזה, ומבקש להתפלש בחדווה וללא אחריות בבוץ הזה. "הזאב מוול סטריט" הוא עיבוד קולנועי פרוע וחצוף לרב־המכר שכתב ג'ורדן בלפורט (אותו מגלם לאונרדו דיקפריו), סוחר בורסה שהורשע בשנות התשעים בעבירות זיוף ומרמה. את המיליונים שעשה בלפורט תוך ניצול ציני של לקוחות תמימים הוא בזבז בהנאה רבה על סמים, סקס ותענוגות חומריים אחרים, ואת הקפיטליזם החזירי הזה מבקש הסרט להראות לנו מבפנים.

קולנוע משוחרר וחולני

יש מעט מאוד במאים שיש להם חוש קצב קולנועי מדויק כמו לסקורסזה, והדבר ניכר בכל אחת מ־179 הדקות של הסרט. "הזאב מוול סטריט" הוא סרט ארוך שרחוק מלהיות משעמם, ולו לרגע. זהו קולנוע מזוקק ודחוס, עם עריכה מסחררת, שמהווה חזרה מבורכת לסגנון בסרטיו המוקדמים של הבמאי. רבים יאמרו שהמקור למיחזור הוא "החבר'ה הטובים", אך סקירה מדוקדקת יותר בפילמוגרפיה מראה שסקורסזה היה בטריטוריה קומית דומה מאוחר יותר גם ב"קזינו" ואף ב"השתולים". כאן הקולנוע משוחרר עוד יותר, לעתים על גבול האנרכיסטי והחולני, וישנם רגעים שבהם הכל מרגיש קצת כמו גרסת וול סטריט ל"בדרך לחתונה עוצרים ב...".

צריך גם לשבח את הליהוק המבריק של ג'ונה היל, והכימיה בינו לבין דיקפריו מגיעה לשיאה בסצנה פרועה ושטותית שקורצת לימיו הראשונים של דיקפריו כשחקן, בסרט "מה עובר על גילברט גרייפ". הופעתו הנפלאה של דיקפריו היא לא פחות מטור דה פורס של שחקן אדיר ומשופשף, הופעה שלבטח תקרב אותו יותר מאי פעם לפסלון הזהב הנכסף.

"הזאב מוול סטריט" הוא סרט על רעב בלתי מסופק שמבקש לגרום לנו לצלול עמוק אל תוך הפנטזיות הלא מוסריות של גיבורו הראשי. ישיבות העובדים בחברה של בלפורט מקבלות צביון דתי של ממש, ומוגשות לנו בסגנון קולנועי מכשף שקורץ (ואף משדרג) את נאומיו של אלק בולדווין ב"גלנגרי גלן רוס". פעמים אחרות מתוארת השחיתות המוסרית בסגנון MTV, סגנון שהיה דומיננטי בתקופת הרווחה הכלכלית שבמהלכה מתרחש הסרט.

סקורסזה הוא במאי חכם, והוא מציב כאן מלכודת לכל מבקריו: האם מכיוון שאנו נדרשים לצחוק עם בלפורט ואורח החיים הנהנתני שלו, אנו משתפים פעולה עם מעשיו? האם הסרט מייצר גלוריפיקציה לדמותו הדוחה? נדמה שיש כאן ערפל מוסרי דומה לזה שהפך את "פני צלקת" לסרט כה מוצלח, ובסוף הסרט, לאחר שהוא מתפוגג, אנו נשארים לבחון את עצמנו. בכל אחד מאיתנו יש בלפורט קטן, שדון תאב בצע וחסר עכבות שאותו אנו רוצים לגרש.

חסר אמירה רחבה

עם זאת, מדובר במסיבה גברית למדי, עם רמות טסטוסטרון ואדרנלין מרקיעות שחקים. אנו תקועים בתוך עולמו ההדוניסטי של בלפורט, שבו הנשים כולן מוצגות באופן אינפנטילי ומיזוגיני כאובייקט מיני. המבט השטחי הזה, שלרוע המזל מאפיין לא מעט מסרטיו של סקורסזה, הוא פגם בלתי נסלח בסרט. מה שעוד מרחיק אותו מלהפוך ליצירה משמעותית הוא האופן שבו הוא מתחמק מלומר משהו רחב יותר לגבי וול סטריט והמשבר הכלכלי. ובכל זאת, קשה להישאר אדיש למפגן קולנועי מסחרר שכזה.