על חודו של קול: מי יהיו המועמדים לאוסקר

כמה ימים לפני ההכרזה על המועמדים לאוסקר הבאזז התקשורתי סביב סרטו של ספייק ג'ונז, "היא", מתמקד בסקרלט ג'והנסון ובהופעתה כמערכת הפעלה העונה לשם סמנתה, שמנהלת מערכת יחסים הזויה עם תיאודור טוומבלי (חואקין פיניקס), סופר שמתפרנס מכתיבת מכתבים לאחרים. האם תפקיד המבוסס על קולה של שחקנית יגרום לאקדמיה להאמין שהיא ראויה למועמדות לאוסקר?

אף שג'והנסון זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים של רומא בזכות קולה בסרט, מועמדותה לפרס גלובוס הזהב השנה נפסלה. מנגד, אולפני וורנר יצאו בקמפיין במטרה לשכנע את חברי האקדמיה להעניק לה מועמדות, אך אם לשפוט על פי העבר, הסיכויים שהוליווד תחשוב מחוץ לקופסה אינם גבוהים.

"היא" הוא סרט שמציע חזון ייחודי ודיסטופי על האפקט המנכר של הטכנולוגיה על יחסי האנוש, ועל הקושי בליצור קשר אנושי בעולם שבו כולם כמהים למגע. ג'ונז הוא אשף בעיצוב ויזואלי, והוא מצליח לשרטט בדיוק משכנע עולם המתקיים בעתיד הלא כל כך רחוק. מערכת היחסים האבסורדית במרכז הסרט, בין פיניקס לג'והנסון, הופכת למציאותית ומשכנעת בזכות קולה של ג'והנסון. ללא פנים וללא גוף ג'והנסון מצליחה ליצור דמות מורכבת ולקחת חלק באחת מפרשיות האהבים המוזרות שנראו בקולנוע. סמנתה מביעה קנאה, חרטה וגעגועים ומעלה מחדש את השאלה הנצחית שהעלה רידלי סקוט ב"בלייד ראנר": האם למכונה יכולים להיות רגשות?

סקרלט ג'והנסון | צילום: אי פי איי

סמנתה היא מעין הכלאה בין מכונה אינטליגנטית לבין אשה ללא גוף, והקשר המיוחד שלה ושל תיאודור מעמיד בפרספקטיבה את האינטימיות האנושית יותר מכל דבר אחר. במהלך סצנה לא שגרתית תיאודור וסמנתה מנהלים שיחה מינית שבמהלכה הם מתארים מה היו עושים זה לזה אילו גופותיהם היו מתמזגים. המסך הופך לשחור, וכל מה שנשאר הוא האינטנסיביות הווקאלית של האקט. זו אחת מסצנות הסקס המגרות ביותר שתשמעו (ולא תראו).

ואולם, לא בטוח שכל זה יעניק לג'והנסון את המועמדות לפסלון המוזהב. בלא מעט מקרים בהיסטוריה של הקולנוע ההוליוודי שחקנים הפכו את דמותם הווקאלית לקלאסיקה קולנועית, אך מעולם לא היו מועמדים בגינה לפסלון הנכסף. עם הדוגמאות ניתן למנות את דאגלס ריין, שגילם את הרובוט האל בסרטו של סטנלי קובריק "2001: אודיסאה בחלל", או את ג'יימס ארל ג'ונס, שנתן את קולו לדמותו של דארת' ויידר ב"מלחמת הכוכבים". גם באנימציה זכורים מקרים רבים שבהם השחקן המדבב היה דומיננטי מאוד ביצירת הדמות, אך מעולם לא זכה במועמדות, כמו רובין וויליאמס כג'יני ב"אלאדין", אלן דג'נרס ב"מוצאים את נמו", אדי מרפי ב"שרק" וטום הנקס ב"צעצוע של סיפור".

לאחרונה נדמה שקשה עוד יותר לתחום את גבולות המשחק. טכנולוגיית לכידת התנועה (motion capture) - אפקט דיגיטלי אשר במהלכו לובש השחקן חליפה מכוסה בחיישנים שמתרגמים את תנועותיו לדימויי אנימציה - הופכת להיות דומיננטית בתעשייה ודורשת שינוי תפיסתי בנוגע להגדרתה של הופעה קולנועית. השחקן הבריטי אנדי סירקיס, למשל, גילם בעזרתה את היצור גולום בסרטי "שר הטבעות" ואת השימפנזה האינטליגנטית סיזר ב"כוכב הקופים: המרד", דמויות שלא העניקו לו מועמדות לאוסקר.

שחקנים זכו בעבר בפרס על הופעה חלקית, בין שהיתה אילמת לחלוטין (ז'אן דוז'רדן ב"הארטיסט"), שירה בלבד (אן האת'וויי ב"עלובי החיים") או קצרה מעשר דקות (ג'ודי דנץ' ב"שקספיר מאוהב"). האם האקדמיה תכיר השנה סוף סוף בהופעה שחורגת מגבולות הסטנדרט? גם אם לא, נדמה שהדיון בהופעתה של ג'והנסון הוא כשלעצמו צעד משמעותי להכרה בעתיד.