צילום: רוקסן לוויט
דור הרוקסן
כבר 40 שנה מתעדת רוקסן לוויט את מאחורי הקלעים של עולם האופנה. רטרוספקטיבה לתצלומיה שמוצגת בימים אלה בניו יורק מראה מה קורה קצת לפני שכל הזוהר עולה למסלול
"דברי ימי כל האגדי והרהבתני של תקופתנו", כך מוגדר פועלה של רוקסן לוויט, צלמת המתעדת זה ארבעה עשורים את עולמות האופנה והזוהר, בהודעה על הרטרוספקטיבה שלה שנפתחה לפני כחודש בגלריה סטיבן קאשר בניו יורק.
קראו עוד בכלכליסט
בתערוכה ששמה "Roxanne Lowit: Be Fabulous" מוצגים 40 תצלומים בשחור־לבן ו־20 תצלומי צבע, שנבררו מתוך ארכיון שבו יותר מ־200 אלף נגטיבים ושקופיות שהיא צילמה מסוף שנות השבעים ועד היום. לוויט צילמה את העשירים, המפורסמים והיפים ביותר, ותצלומיה פורסמו במיטב המגזינים, בכמה תערוכות ובספרים שהוציאה. גוף העבודות של לוויט מאפשר את המבט החודרני ביותר אל מאחורי הקלעים של עולם האופנה, במיוחד לאור העובדה שבשנות השבעים והשמונים היתה בין הראשונים והבודדים שהורשו להיכנס לשם - הזדמנות שהיא הפכה מתיעוד לאמנות של ממש.
לוויט גדלה בניו יורק ולמדה עיצוב טקסטיל ב־FIT, המכון הטכנולוגי לאופנה. בתחילה שימש אותה הצילום ככלי לתיעוד עיצוביה על מסלולי התצוגות, אולם תוך כדי עבודה צילמה אנשים, מתוך כוונה להשתמש בתמונות כבסיס לסקיצות שלה. עם הזמן הבינה שבאמצעות המצלמה היא מצליחה לתפוס את נשמת מושאי הצילום שלה והחליפה את המכחול במצלמה.
"חברתי אנני פלאנדרז, שהיתה עורכת אופנה ב'סוהו ניוז', ראתה את הצילומים שלי ואמרה שאם אשיג מצלמה 'אמיתית' במקום האינסטמטיק, ואסע לסקר את שבוע האופנה בפריז, היא תפרסם את עבודותיי. את הוראות ההפעלה של המצלמה שרכשתי כבר קראתי על המטוס בדרך לפריז. לאחר כמה ימים, כשמצאתי את עצמי בראש מגדל אייפל בחברת הדוגמנית פאט קליבלנד, איב סן־לורן ואנדי וורהול, הייתי חייבת לצבוט את עצמי. זהו זה - מצאתי את ייעודי!".
איפור ותיקונים אחרונים
הכניסה אל מאחורי הקלעים לא היתה קלה, לוויט מעידה, אך היא הכירה כמה דוגמניות ניו־יורקיות שהבריחו אותה פנימה, וברגע שעברה את המשוכה הזו נגלה לעיניה עולם שלם של קסם וטרנספורמציות שרק מעטים רואים אותו. "אני אוהבת לתעד את רגעי ההשתנות - האיפור של הבנות, התיקונים האחרונים, התופרות שמתאימות את השמלות למידותיהן של הדוגמניות. רק כך אפשר לחוות את ההתרחשות האמיתית, ולא את זו המבוימת, כפי שרואים אותה המוזמנים לתצוגות שיושבים בשורות הראשונות", היא מסבירה. "מרגע שנחשפתי לזה, לא רציתי לעזוב. האזור שמאחורי הקלעים היה שייך לי, ואני חטפתי אותו בשתי ידיים ושעטתי קדימה".
משם הצלילה לתוך חיי הלילה של ניו יורק באותן שנים היתה קצרה, ועבודת התיעוד, כהגדרתה, הפכה ל"סם" שלה. על אותה תקופה היא נוהגת לספר: "אנשים היו רוקדים כל הלילה ובטוחים שהם יחיו לנצח".
כשאני מבקשת ממנה לציין את התצוגות המרגשות ביותר שנכחה בהן היא עונה: "אני חיה את האקסצנטרי כל הזמן, אבל יש מעצבים שהלכו רחוק עם הזוהר והפנטזיה, ובהם איב סן־לורן, כריסטיאן דיור, ג'ון גליאנו, ז'אן־פול גוטייה, טיירי מוגלר וורסצ'ה". לגליאנו יש לה הערכה מיוחדת, וב־2009 הקדישה לפועלו את הספר "Backstage Dior": "הוא הרבה יותר ממעצב. הוא מספר סיפורים ועוסק בקסם ובפנטזיה".
זירת העבודה שלה, היא אומרת, היא מקום שערורייתי למדי, ומיד משתפת בסיפור החביב עליה: "באחת התצוגות של בית גוצ'י בהובלת תום פורד רוססו הדוגמניות בהרבה מאוד מים, כדי שייראו רטובות בצאתן למסלול. כשהגיע תורה של קייט מוס תפס פורד עצמו את מכל המים והחל לרסס אותה בעודה צווחת. יש לי צילום שלו מרסס את ישבנה".
לשאלה אם למוניטין שצברה ולעובדה שהפכה בעצמה לסלבריטאית יש השפעה כלשהי על מערכת היחסים בין המצלמה שלה למצולמים, היא עונה בשלילה נחרצת. "תמיד הייתי דיסקרטית ולא אגרסיבית", ומעצב־העל קארל לגרפלד אישש אמירה זו כשהגדיר אותה בעבר כאשת סוד ויזואלית שמולה אפשר לחשוף הכל.
במקום הנכון בזמן הנכון
המצולמים של לוויט נראים תמיד נינוחים. הם מפלרטטים איתה, חושפים את עצמם בפניה, ונראה שהם נהנים ממעמד הצילום לא פחות ממנה. לוויט היא עדיין צלמת פעילה, אך לדבריה עולם האופנה והזוהר של ימינו כבר אינו מהנה כפי שהיה. לטעמה, עומס הדימויים שהביא איתו העידן הדיגיטלי פגע באיכות עבודת התיעוד והצילום. בעבר אמרה לוויט כי סוד ההצלחה הוא להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ולהמתין בסבלנות לבואו של הרגע הנכון. אבל כשאני שואלת אותה מה הופך תצלום טוב לכזה, היא עונה בפשטות "קסם!".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה