לצפות בסבלם של אחרים

"12 שנים של עבדות", סרטו החדש והמטלטל של סטיב מקווין, מציג סיפור לא שגרתי המבוסס על מקרה אמיתי. סולומון נורת'אפ (צ'יווטל אג'יופור), נגן כינור מחונן ממדינת ניו יורק, נחטף ב־1841 מחיק משפחתו, מופשט מזהותו ונזרק אל תוך חוויית העבדות בדרום ארה"ב למשך 12 שנה.

בראד פיט מגיח בסרט בתפקיד המושיע הלבן, מתנגד העבדות הקנדי שמביא לשחרורו של נורת'אפ. מקווין מתרגם את ספר הזיכרונות המונומטלי של נורת'אפ, שעליו מבוססת העלילה, ומייצר עדות קולנועית בעלת חשיבות היסטורית.

נורת'אפ, חברתו ובעל העבדים בסרט. מסרב להפוך את מאבקם של השחורים לעצמאות לסוג של בידור להמונים | צילום: איי פי

שאיפתו הארטיסטית מרחיקת לכת עוד יותר: הוא מתאר את הזוועות שבחוויית העבדות של נורת'אפ מבלי לחסוך שבטו מהצופה. הצלפות שוט שחורכות את בשר הגוף, אונס אכזרי ומתמשך באישון לילה, או חניקה בתלייה שכמעט מביאה למותה של הדמות הראשית - כל אלו מוצגים לצופה במלוא העוצמה ובריאליזם חסר תקדים בקולנוע. "אנשים תופסים היום את העבדות בקלות דעת רבה מדי", הסביר מקווין בראיון ל"ניו יורק טיימס".

אפשר להתווכח עד כמה אפקטיבית האסטרטגיה והאם מניעיו של מקווין טהורים. אם לשפוט על פי שני הסרטים הקודמים שלו, "רעב" ו"בושה", למקווין יש עניין מתמשך בסאדו־מאזוכיזם, וההתאכזרות בדמויותיו היא חלק מצורת ההבעה האמנותית שלו. סצנה יוצאת דופן ב"12 שנים של עבדות" מתמקדת בתלייה אכזרית וארוכה של נורת'אפ. המצלמה מרוחקת, הקומפוזיציה מוקפדת, והכאב הנורא של התלייה נשמע דרך קרקור איום של הדמות הראשית. סיפור העבדות של נורת'אפ מרודד בסרט לרצף אפיזודי של זוועות, והתוצאה היא מעין מופע אימים פדגוגי שמזעזע ומעייף בו־זמנית. אנחנו נדרשים להחליט: האם אנו מתמקדים בסבלה של הדמות, או מתפעלים מההחלטה האמנותית להציג אותה בצורה לא שגרתית?

בראד פיט. המושיע הלבן

מקווין אמר בראיונות שונים כי סרטו מנסה למלא את החלל בהיסטוריה הקולנועית, ואם מתבוננים באופן שבו הנושא מיוצג בהוליווד לאורך כמעט מאה שנה - הוא צודק. מעטים הם הסרטים שהעזו להתמודד עם נושא העבדות באופן ישיר. בניגוד למאות הסרטים בנושא השואה, למשל, ישנם רק עשרות סרטים העוסקים בעבדות.

אולי זו הנשיאות של ברק אובמה שמאפשרת הודאה קלה יותר באשמת ההתעלמות ומחזקת את נקיפות המצפון באמריקה, אבל בשנתיים האחרונות אנו חווים רנסנס לעניין שיש להוליווד בטראומה הכואבת הזו. "לינקולן", שעסק בסופו של דבר באופן שבו האדם הלבן סיים את העבדות, ולא בעבדות עצמה או בסיפורם של העבדים; "ג'אנגו חסר מעצורים", פנטזיית נקמה של קוונטין טרנטינו שספגה ביקורת קשה בשל היותה בדיחה סרת טעם בנושא טרגי ורציני; ו"המשרת", שהתמקד בסיפורו של ססיל גיינס ומגולל את ההיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח מנקודת מבטו של משרת בבית הלבן, אבל לקה בשטחיות יתר.

"12 שנים של עבדות" מסרב להפוך את מאבקם של השחורים לעצמאות לסוג של בידור להמונים. מקווין מבקש להציג את הקולנוע שקדם לו כמזויף, ולהציב סטנדרט חדש לייצוג הנושא. אף על פי שרוב המבקרים מהללים את הסרט, גם לא מעט תגובות שליליות נשמעות מכיוון קהילת השחורים. מבקר הקולנוע הפרובוקטיבי ממוצא אפריקאי ארמונד ווייט תקף את מקווין בטקס חלוקת פרסי המבקרים בשבוע שעבר, תיאר את הסרט כ"פורנוגרפיה של עינויים" וטען שהוא לא יותר מאשר פסטיבל ארוך של התקרבנות.

אין כל ספק שמבחינת הבוטות הריאליסטית שבו, אין ל"12 שנים של עבדות" אח ורע בהיסטוריה ההוליוודית. אך האם הנועזות הקולנועית תתבטא בהצלחה מסחרית? עד כה הסרט הכניס פחות מ־40 מיליון דולר בקופות במשך כשלושה חודשים. ההערכה העצומה שהסרט מקבל, וההסכמה שהוא המועמד המוביל לזכייה באוסקר לא הביאו עדיין להצלחה בקופות, אבל אולי זה מוקדם מדי לשפוט.