גברים בעבודה: עולים ויורדים למען הילדים

המסע הארוך ביותר שלי בצבא ארך בקושי 4 ק"מ. הוא הקיף את בה"ד 4 המיתולוגי, והוא נערך בלי נשק, בלי פק"לים, ובקושי עם בגדים. וקיטרנו. ועוד איך קיטרנו. הדברים נכנסו לפרופורציות כשחבריי החיילים האמיתיים חזרו לשבתות מטירונות אחרת וסיפרו על מתקני עינויים וגיבושים שכללו טיפוס חוזר ונשנה במעלה גבעת כורכר מתפוררת סמוך למכון וינגייט, מעלה ששמו נישא ביראה בפי כל והוא נקרא על שם צורר ידוע (ששמו שמור במערכת כי אסור כבר לומר או לכתוב מילים מסוימות), שנשפט כשהוא כלוא בתא זכוכית ונידון למוות בתלייה. מעולם לא הבנתי את העניין בלעלות לפסגה רק כדי לרדת ולחזור לאותה נקודה.

לא כדאי פשוט להישאר במקום? אלא שהתיאוריה הזו, כך מתברר, היא כנראה נחלתי הבלעדית מכיוון שעוד ועוד מתגבשים נושאים עיניהם אל פסגות בכל העולם ופוצחים בשעטה אנכית. כמו, למשל, במקרה של מירוץ כמעט ורטיקלי על מדרונותיו המעשנים של הר קמרון, שהוא אחד מהרי הגעש הגבוהים באפריקה. הוא מתנשא לגובה של יותר מ־4 ק"מ, ונחשב עדיין להר געש פעיל. המירוץ הזה, שנקרא Mount Cameroon Race of Hope, לוקח את מאות המשתתפים בו למסע מפרך של 38 ק"מ, שבמהלכם יקפצו על ההרים, ידלגו על הגבעות וישתטחו אפיים ארצה על משטחי האפר הוולקני, וחוזר חלילה.

כל המסיבה הזו נערכת לעתים בחום של 40 ומשהו מעלות ובלחות של יערות הגשם. תוסיפו למשוואה את הידללות האוויר ככל שעולים בגובה, ותקבלו מרקחת מפתה ביותר. חלק גדול מהמירוץ, בעיקר בירידה, נעשה בהליכה זהירה על גבי אבנים וסלעים המגלים נטייה להתנתקות ממקום מושבם ופוצחים בדילוגים. אם כך, הבה נסכם: עלייה וירידה של 38 ק"מ על גבי מדרונות שופעי סלעים ואפר וולקני, שאיפה בלתי פוסקת של אדים רעילים במקצת, חום ולחות בלתי נסבלים בהתחלה ובסוף, קור מקפיא ורוחות באמצע, חשש מסלע שיתעופף ויפגע בך בכל רגע נתון, וסכנת ריסוק איברים.

העונג הזה יחכה לכם בקמרון בשבתות 8 ו־15 בפברואר. המירוץ החל את דרכו בשנת 1973 ועד שנת 2005 מומן בידי יצרנית הבירה גינס. הקמרונים החליטו להפקיע מידי גינס את המירוץ, ובמשך 9 שנים הוא נוהל בידיהם, עד שפרשיות שחיתות הביאו להחלטה להחזיר השנה את החסות לגינס. חלק נכבד מההכנסות אמור לשפר במעט את תנאי חייהם של ילדי קמרון והסביבה. וכינויו של אותו מעלה חולי ליד מכון וינגייט הוא כידוע "אייכמן". לא יכולתי להתאפק.