אתמול פרסמנו
ב"כלכליסט" בדיקה
שהראתה לאן הולכים כספי התמיכות שמעמידים משרדי הממשלה לגופים שונים בישראל, בין היתר לרשויות המקומיות. הבדיקה גילתה שמתוך 1.5 מיליארד שקל שמשרד החינוך הקציב לרשויות המקומיות בישראל ב־2012 בשביל לבנות גני ילדים לגילאים 3-4 (בהמשך להמלצות ועדת טרכטנברג), הרי שבפועל פחות ממחצית מהתקציב הזה נוצלה בידי הרשויות. הבדיקה העלתה כי בחלק מהרשויות שיעור ניצול התקציב הוא אפסי ממש.
אחת הסיבות לכך, כך נטען בכתבה, היא יכולת עלובה למדי של הרשויות המקומיות לקדם פרויקטים של בינוי במהירות דרך תהליכי התכנון והבנייה. זאת לעומת תקציבים של הממשלה שמיועדים למשכורות – למשל, למורים ולגננות – שמנוצלים במלואם עד השקל האחרון.
בתגובה לכתבה שלח לי ראש עיריית טבעון, דוד אריאלי, את התגובה הבאה, שמלמדת על מאחורי הקלעים של יחסי העבודה בין הרשויות המקומיות לבין משרד האוצר ומשרדי הממשלה בכל מה שנוגע לכסף.
וכך הוא כותב:
"צריך להבחין בין תמיכות שאינן מסבות לרשות המקומית הוצאות נוספות לבין כאלו שמסבות לה הוצאה כספית נוספת ('מתנה אוכלת' כפי שמכנה זאת הגזבר שלי). משכורות מורים בתיכונים ובחטיבות אינן מייצרות מצ'ינג (כלומר, אינן מאלצות את הרשות להוסיף תקציבים בעצמה - ש"א) ועל כן באופן טבעי הן מנוצלות במלואן.
"לא כך הדבר באשר לתקציבי בינוי שמייצר משרד החינוך. ייאמר לזכות המשרד כי הוא עושה כמיטב יכולתו לא ליצור קיפוח בין הרשויות השונות ומנסה ליצור מצבים שהתקצוב אינו תלוי מצב סוציו־אקונומי. ואולם, עדיין, התקצוב בפועל הוא בחסר ואינך יכול על פי רוב שלא להיות במצב שאתה צריך להוסיף כסף לתקצוב של המשרד כדי לגרום לפרויקט הבינוי להיווצר.
"אלך עם הדוגמה של גני טרכטנברג. בטבעון הקמנו 3 גני טרכטנברג כבר בשנה הראשונה. 672,000 שקל – זהו התקציב של המשרד להקמת גן ילדים. העלות האמיתית בפועל של הקמת גן ילדים היא בין 900,000 שקל למיליון שקל. אתה ודאי שואל כיצד זה יכול להיות? כנראה ידו של משרד האוצר בעניין.
"ה־672,000 שקל, יש לשער, מייצגים סטנדרט לא ריאלי ולא תואם אלמנטים שהמחוקק דרש ברבות השנים והם מעלים את עלויות הבינוי (דרישות כיבוי אש מחמירות יותר, לדוגמה). כעת, אתה יכול להבין מדוע רשות מקומית איטית בניצול התקציב. זהו תקציב בחסר אשר משית עליה עלויות בינוי אדירות נוספות. בניית שלושה גני טרכטנברג בקרית טבעון עלתה לנו מיליון שקל מעבר לתקציב משרד החינוך!!
"ולא זו אף זו: כל גן חדש מעלה גם את ההוצאות השוטפות של הרשות, בעיקר את שכר העבודה שגדל עקב תשלום לסייעות, אב בית, תחזוקה שוטפת, וכיוצא באלו. מי יישא בעלויות הנוספות? האם המדינה מתקצבת אותן? בוודאי שלא. המימון יצטרך להגיע בדרך של הגדלת הכנסות הרשות מארנונה, למרבה הצער. באשר לתקציב השוטף יישא משרד החינוך רק בעלות שכר העבודה של הגננת. אתה מקבל אפוא הסבר מדוע היעדר הניצול התקציבי הוא איטי או לא קורה כלל".
"אותה בעייה בדיוק. המצ'ינג של משרד התחבורה עומד על סך של 70% המשרד ו־30% הרשות המקומית (כלומר, על כל 70 אגורות שמשרד התחבורה מעביר לרשות המקומית היא נדרשת להוסיף עוד 30 אגורות מתקציבה – ש"א). החלק של הרשות בא מתקציבי הפיתוח. לרשות מקומית יש שני תקציבים נפרדים. תקציב שנתי שוטף שיש לאשרו בסוף השנה ותקציב פיתוח. מקורות התקציב השוטף מוכרים: ארנונה, הכנסות ממשלה והכנסות עצמיות נוספות מגוונות לרשות (דו"חות חנייה למשל). תקציב הפיתוח ניזון בעיקר מהיטלי השבחה, ממפעל הפיס, וגם ממשרדי ממשלה.
"כעת, רשות מקומית שאין בה פיתוח רב, היא רשות שתקציב הבינוי השנתי שלה הוא מדולדל ולכן היא תחשוב פעמיים אם לתרום מתקציב הבינוי המדולדל שלה 30% מצ'ינג כנגד ה־70% של משרד התחבורה. המצ'ינג מבחינתי הוא תרגיל של משרד האוצר איך לתקצב מבלי לתקצב באמת. ועדיין לא אמרתי מילה כמה אכזרית גישה זו לרשויות ערביות שמרביתן אינן איתנות כלכלית".
"כאשר אתה מקבל את ההרשאות התקציביות ממשרד התחבורה או החינוך אתה לא מקבל כסף לחשבון הבנק אלא הרשאה תקציבית במסמך חתום על ידי חשב ומנכ"ל המשרד. אתה מתחיל לעבוד ולעתים הכסף מגיע לאחר חודשים רבים או שנה־שנתיים כאשר מי שסופג בינתיים את העומס זה התזרים הכספי של הרשות. התוצאה היא עלייה בעלויות המימון (הכוונה לריבית שהרשות צריכה לשלם לבנקים על הלוואות שהיא לוקחת – ש"א). לרשויות רבות זה מאוד משמעותי. זהו הסבר נוסף מדוע רשויות לעתים, לא יזדרזו לצאת מגדרן לממש את ה"מתנות האוכלות. לא מדובר כאן על אוזלת יד של הרשויות המקומיות, כפי כתבת, אלא על חוסר תום לב של משרד האוצר. הנושא חמור לא פחות באשר לתקציבי רווחה אבל בזה לא נגעתי כי זה לא בינוי".
צילום: אוראל כהן
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה